New Institute for EThical Engineering

( N. I. E . T. )

המכון להנדסה מוסרית

מבטיח לך גן של שושנים, אדום ומלא קוצים

הדיברות

-Be Pro !   - היה מקצוען!

- לא תשא את שם הרצון לשווא - Vouloir, c’est ne pas pouvoir autrement (לרצות זה לא להיות מסוגל אחרת)

- אני או אנחנו? אם יש ספק אמור "אנחנו" -   Je ou on? Au moindre doute je dit "on”

- ברוך המבדיל בין קודש לחול

- סנוב, בהווה כבר היית?  (אל תקראו בין השורות)

- אין פאטאמורגנה בלא מדבר - Que chacun cultive son désert (שכל אחד יטפח את מדברו)

- בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא ירד מן העצים

- רק למת אין זמן - Busy People You Cannot Hurt

- אל תתהדר במובן מאליו - כל דבר בא לבד אלא אם כן הוכח(ת) אחרת

- אדם ניכר בהתמדתו על הקרשיםRamper pour mieux voler   (על גחונך תאהב!) הו האומרים לנס תבוא מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים (אף פעם לא מאוחר מדי - והחמור מופיע)

- דחוק את עצמך לקיר תוצרת בית (לתפוס את עצמך במלה)

- אל תילחם/תתגרה בחולשותיך, נטרל אותן (בת היענה) - החלש אף פעם לא בא לבד

- העשייה רושמת בטאבו (איש לא יאשים את סוקרטס באהבת אמת אפלטונית)

- אמור כן ללא! (אמור לי כמה "לא" אתה אומר, אומר ועושה, ואאמוד את סיכוייך לומר "כן" ["אני"])

- בהתקף של חרון וחרוז (כל ירידה ספונטאנית מהפסים מתגלה כטיול מאורגן - הביתה)

- התנער מראש מן הפסיכולוגיה שלך (ככל שאתעמק בעצמי כך אהיה פחות לבד - מתחת למים כל הקרחונים רטובים - איש לא עשה לעצמו שם עם תסביך אדיפוס - מלבד פרויד)

-         אל תקבל את עצמך כמות שאתה, היה בררן (החריג הייצוגי ER)

-         למה דווקא אתה?

מפתחות

-  אין 100% + הרוב יחסי

- מה לעשות ב"עושר" הבלתי נסבל של המציאות / שלי?

-  אפילו קפקא היה קפקא רק שעתיים ביום  + מי שחי בקבלנות לא יעביר את הלילה

- האחר תמיד פשוט ממני

- השעיה מרצון של המורכבות (Willing suspension of complexity)

- האגואיסט soft מקבל את עצמו כמות שהוא בשם עיקרון העונג, האגואיסט hard  אלרגי לעצמו בשם עיקרון האמת - אין קשה מאהבה עצמית מוצדקת

- אי הקבלה העצמית כמנוף להנדסת האני

- וביתר הזמן?

- מי שאינו מחקה ממחזר (=מחקה את עצמו) Qui n'imite s'imite

- אני לא עד כדי כך (רק מספיק כדי להיות מיותר)

- מרוב עץ לא רואים את היער Le maître de la synecdoque écrira sa légende

- אל תספר לעצמך סיפורים מרדימים בעמידה (אמור אמת אלא אם כן השקר טוב ויפה יותר)

- אל תהא מוליך למחצה - יפאני: סטיראוטיפ בצורת אדם

- אחרי כל נקודה בא פסיק - שכן בין שתי נקודות עובר המון זמן

- Le style est l'homme même -

Life Is Too One -

- איך אתה יודע שזה אתה? (זה לא הוא)

- מה שלא ניתן לומר לא שווה לחיות

-  Epater le moi - אבל "אני" לייצוא, "אנחנו" לשוק הפנימי (Exporter le je, consommer le on )

- ראש לשועלים או זנב לאריות?

- האמת אינה ידידותית למשתמש, קל וחומר ליצרן

חתכים

אנוכיות New Egoism. האני עומד במרכז עולמי, לפחות כמותית: את מי אני מזִין ומזיז, את מי אני מנתח ומפתח? המכון להנדסה מוסרית מתמקד ביחסי האדם עם עצמו; אם הסביבה מרוויחה מכך, מה טוב, אך רווח זה הוא תמיד בגדר ערך מוסף.

אקסיומה: ההולך אל הטוב שבו מביא טוב לעולם; האם העולם יעשה בו שימוש או לא? זו אופרה אחרת, שאינה עסקו של האדם המוסרי, "צדיק באמונתו יחיה". "אל הטוב שבו", לא "אל הטוב לו". ומי יחליט מהו הטוב? הוא עצמו. אקסיומה: אין שופט מחמיר ואובייקטיבי מן האני - אדם קרוב אצל עצמו, לטוב ולרע, אדם יודע היטב עם מי יש לו עסק, אדם יודע שהוא לא עד כדי כך (לא מציאה). אדם חשוד אצל עצמו. למי אני בז יותר, את מי אני מוצא שמן מדי או שקרן מדי או פחדן מדי, את מי אני תופס יום יום על חם מזייף וממחזר ומספק סחורה שאין לו, למשל אומר "אוהב אני" כשבקושי מחבב; לא תישא את שם הרצון לשווא! אין קשה מאהבה עצמית מוצדקת. מותר האדם מן הבהמה יש ויש: מכל הברואים, רק האדם אינו מרוצה, מן העולם, מזולתו, וקודם כל מעצמו; ובצדק. אי הקבלה העצמית - המנוף בהנדסת האני. האנוכי הרך soft)) מקבל את עצמו כמות שהוא בשם עיקרון העונג, האנוכי הקשה (hard) אלרגי לעצמו כמות שהוא בשם עיקרון המציאות (האמת). L’égoiste soft s'accepte en bloc, l’égoiste hard, en détail .  אנוכיות רכה (soft egoism): לזרום עם חולשותי אל הנעים ("כי חם מסריח וטוב"); אנוכיות קשה (hard egoism): ללכת נגד עצמי אל העצמה (מלשון עצמיות). לאנוכי הרך תשיב: למה מי אתה? אתה יודע שאפילו קפקא לא קיבל את עצמו כמות שהוא? ותוסיף ותנזוף בו: אל נא תאמר "אני מקבל את עצמי", אמור "אני סובל את עצמי, כי אין לי אני אחר". זהירות: תמיד יימצא זולת שוחר טוב אשר יעודד אותך לחוס על עצמך - החלש אף פעם לא בא לבד - ואתה תיעתר בשמחה. כך ימליצו עיטי הנחמה לאבל: צא מזה, מספיק התענית, מספיק סבלת, בסוף תשתגע! האבל יודע שכל עוד מקומו הנכון בבור השחור, שיתכבד ויישאר בו - ובכל זאת נכנע, נחפז ויוצא (אדם ניכר בהתמדתו על הקרשים); בין הנכון לנעים תהום פעורה, ואנו קופצים מעליה כאילו הייתה שלולית. הNIET דורש מן החניך לדרוש מעצמו. לקוראים לך לקבל את עצמך כמות שאתה, לזרום עם כולך, לממש את מלוא הפוטנציה שלך, ללכת עם עושרך כי רב, לנצל כל פן, כל רובד באישיותך, אמור: I Know Better! אני לא עד כדי כך. אל תתחנפו למה שכל אחד עושה במילא: חי כסופרמרקט (הפלורליזם של האני self-pluralism); אלא עזרו לי לחלץ מן הערימה הקרואה "אני" את מה שיאפשר לי לאהוב את עצמי אהבה בלא משוא פנים - וללכת אחריו חמוש בסכי עיניים.

התמקצעות שעות הפנאי. כמעט כל היקרים לנו שייכים לעתות הפנאי: הורים, ילדים, חברים... ראי אדמה כי היינו חובבנים עד מאד: בשימוש בלשון, באהבה ובשנאה, ביאוש ובאופוריה, בהכרת הגוף ובתחזוקתו. ככל שאדם נדרש להתמחות גדולה יותר במקצועו - בימינו, הרופא הכללי נמצא בתחתית הסולם הרפואי, גם מנתח סתם כבר לא קיים יותר: יש אורולוג, ניורוכירוג, מנתח פלאסטי, וגם אלו מסתעפים לתת-התמחויות שונות ומשונות; מבתי הספר נעלמו המורים המלמדים הן חשבון, הן תנ"ך והן התעמלות; פעם אנשים היו רצים, היום שיאן העולם בששים מטר (אנדרו קייסון) שובק במאה... - כך הוא נקרא ליותר אקלקטיות (אנציקלופדיזם) בזמנו החופשי. מה ההפך של מקצוענות? חובבנות, בערך, חלטורה, אלתור, מקריות, חוסר תכנון, מפוזרות, פרגון למצבי-רוח: "אעשה זאת אם בא לי". מחוץ למשרד, המומחה למניות ביוטכנולוגיה מרשה לעצמו להיות איש אשכולות רנסאנסי, הוא אב לשניים, יתום טרי, תייר פעמיים בשנה, אוהד מכבי תל-אביב (באירופה), מנוי על הפילהרמונית, מצביע שינוי - והכל בתקן תחביבים... תחביב מול תאהיב (to like vs. to love).  חלוקת התפקידים ברורה: בעבודה רצינות, עומק, "comme ça", בשעות הפנאי חפיפניקיות, שטחיות, "comme çi". שיאו של התהליך באינטרנט, אשר דורש ממעצבי האתרים מאקסימום מחויבות: שבוע עבודה של שמונים עד מאה ועשרים שעות הוא הנורמה - ומאקסימום התמחות: אדריכל יישום, מעצב מידע בכיר, מהנדס רשת, מפתח אינטרפייס, ארט דיירקטור; אך הצלחתו בנויה על כך שהגולשים משולים לפרפרים, הם סקרנים, קופצניים, אסוצייאטיביים, בקיצור, הם בניה ההכרחיים של תרבות הזאפינג. הNIET מייבא לשעות הפנאי הרגלי (נורמות) עבודה: מומחיות, ריכוז, משמעת, דייקנות, חוזה, השעיית הפסיכולוגיה. Peut-on faire bien le rien? . בספרות, הגיבורים "עובדים כמו חמורים" במה שאצלנו שייך לתרבות הפנאי: אותלו הופך למקצוען בקנאה (על חשבון היותו שר צבא), פטרוקיו עובד בלאלף את אשתו (ולא כבעל אחוזה), רסקולניקוב בלענות את עצמו (ולא כסטודנט נצחי), אופליה בלהתאבל על אביה (בעוד שאהבתה את המלט חובבנית כמוהו); איש לא יאשים את יאגו בדילטנטיות, בשבילו לענות את אותלו רחוק מלהיות הובי. אין 100% - מספיק ליצור איי מקצוענות בשעות הפנאי.

למה דווקא אני? / רגע מוצדק. רגע מוצדק, אם אף אחד לא יכול למלא אותו אלא אני, או שאף אחד אינו יכול למלא אותו טוב כמוני – וחיוני, או לפחות ראוי ואף נאות למלא אותו כך. מכאן שילדינו הרכים – והורינו, עת חזרו לילדותם הרכרוכית – הם המצדיקים העיקריים של חיינו. והיפוכו של רגע מוצדק אינו רגע בלתי-מוצדק, אלא רגע פרווה. ע"ע רובוט למה דווקא אני.

ריכוז. להשעות: לו נותר רק פועל אחד במילון. אין 100% ריכוז לאורך זמן (ראה הבן הניצב על פי קבר אביו ואינו מצליח לגרש מחשבות טפלות: אוי, שכחתי את הכביסה בחוץ!), וטוב שכך. אולם די לו לאדם שישפר מעט את ריכוזו (מקצוענותו) בנסיבות שבדרך כלל הוא חש עצמו פטור מכישור זה על מנת שיעשה קפיצה איכותית רגעית. ולהפך: אל לו לאדם להתיימר שהינו מרוכז כשאינו מרוכז. חוק ברזל ביחסי מבוגרים-ילדים: כשראשכם במקום אחר, הצהירו על כך. הורי כל העולם, הישמרו לכם מפני ה “Elsewherism”, ילדיכם ילמדו חובבנות מהי. - מה עושה אבא שלכן? - הוא מתרכז. - וביתר הזמן?  - קורא עיתון ספורט. אין מיראז' ללא מדבר / ברוך המבדיל בין קודש לחול. להצמיח סכי עיניים.

תיאטרליזציה של החיים. מה ההפך של תיאטרלי? אמיתי, טבעי, ספונטאני, כן, זורם. השדה הסמנטי של התיאטרלי: מלאכותי, מעושה, מאולץ, משחקי, תפקיד, מסיכה, מחזה מוכן מראש, ארטיסט. הרי לנו פרדוקס: התיאטרון הוא ההפך מן החיים, ולכן חשוד כשהוא מחוץ לבמה, אולם  החיים מזעיקים אותו דווקא ברגעי ה"אמת" של היחיד, בתחנות העיקריות בהן הוא משנה מצב צבירה: לידה, חניכה, נישואין, מוות. ביומיום תתנהל כרצונך, כך התרבות, אולם ברגעים משמעותיים אין סומכים עליך... היא מקריבה את הטבעי על מזבח הטקס והפולחן, היא קוראת לאב המאושר, לחתן, לאבל להשתתף בהצגה שלא הוא כתב או ביים... והוא משתף פעולה, כמו לא סמך גם הוא על עצמו שיעבור את המבחן בהצלחה. השווה מסכת "מועד קטן" ותיאטרון האבלות, "עבודת השחקן על עצמו" (סטאניסלבסקי), והמלט - חובבן בכל, בעיקר באבלו על אביו ובאהבתו את אופליה. בהתקף של חימה וחרוז - ראה פטררקה הגוזר על עצמו לשיר את אהבתו ללאורה אך ורק בשירי זה"ב - סונטה בת ארבע-עשרה שורות וחריזה קשוחה ... ברוך המבדיל בין קודש לחול: ספונטאני מא' עד ו', מסוגנן בשבת. ככל שהרגע חשוב יותר כך הדת, כל דת משאירה פחות מקום לאלתור. הקישור למקצוענות ברור: בשעות הפנאי עשה כטוב בעיניך, לשחק לפי הכללים נכפה עליך אך ורק בין שמונה לארבע. תן לעצמך ללכת, אין חשש שתלך לאיבוד, הספונטאניות מובילה אל המוכר ובטוח. כל הליכה לאיבוד ספונטאנית תתברר כטיול מאורגן... אין 100% - די לשזור מעט תיאטרון בחיים. חוזיות: לדחוק את עצמך לקיר תוצרת בית, תפוס את עצמך במלה, נשפט למשפטים,

זמן. סנוב, בהווה כבר היית? רק למת אין זמן:Busy People You Cannot hurt . אנשי היומן ואנשי הספה. אתם מעבירים את זמנכם בחוסר זמן. הו האומרים לנס תבוא מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים (אף פעם לא מאוחר מדי - והחמור מופיע). על תוחלת החים של החסד. אין מיראז' ללא מדבר. וביתר הזמן? אין 100% - די לו לאיש היומן בשעת ספה ביום, אבל שעה מקצוענית, faire bien le rien. אפילו קפקא היה קפקא רק שעתיים ביום - מי שחי בקבלנות לא יעביר את הלילה (ג'ק המרטש)

דיאטה. מה לעשות ב"עושר" הבלתי נסבל של המציאות? סופרי כל העולם, התחייבו שלא להמציא דמויות ועלילות חדשות במשך עשרים שנה! (גרפומאנים מודרניים: האם דמיונכם שופע מזה של אייסכילוס וסופוקלס, אשר הסתפקו בדמויות ועלילות ready made ?)

לא. לומר “לא!”, מה קל מזה. אבל להתמיד בלא, הרי זו אופרה אחרת... לא היא אחת משלושת המלים הנפוצות בשפה, בכל שפה, יחד עם כן ואני. אין קל מלומר את שלושתן, אין קשה מלעמוד מאחוריהן: שלושתן מייצגות את המצבים הנדירים ביותר, לפחות לאורך זמן. כל "כן" חשוד כ"למה לא?" בתחפושת, כל "לא", כ"לא עכשיו", כל "אני" כ"אנחנו". כמו כולנו, המלט דופק "לא" בלא חשבון, כקלישאה בלתי מחייבת, וכבר בתמונה הבאה הוא שואל את אופליה האם יוכל להניח את ראשו בין ירכיה. 

יש יותר סיכויים להגיע לעצמה (ולעצמך) ב"לא" - בשלילה, באובדן, בחסך, באיסור - מאשר ב"כן". הסיבה: כל מה שאנחנו עושים חשוד בעינינו, ובצדק, אולם ה"כן" חשוד לאין ערוך יותר מן ה"לא": כמעט תמיד (יש שיאמרו תמיד) ה"כן" מתגלה כ"למה לא" בתחפושת, ואילו בכל "לא" יש חד-משמעיות מרגשת - עד שמסתבר שאינו אלא "לא עכשיו" ("לכי למנזר", אומר המלט לאופליה - להתראות מחר). וכתתו מפתחותי למנעולים. אין קל מלומר לא, אין קשה מלהתמיד בעשייתו. אמרו כן ללא! מה המשותף לכן ולא? לא. מה ההבדל בין כן ולא? בכן יש לאין ערוך יותר לא מאשר בלא: לא פוגע ובורח, כן רוצח סדרתי. להצמיח לעצמך סכי עיניים (עיוורון כמעט מוחלט עכ"מ). ע"ע דיאטה, ריכוז. לומר לא, לומר ולעשות,  זר ועויין לאנוכיות soft שהיא המגדירה אותנו. לכן: משמעת ברזל. לדחוק עצמך לקיר תוצרת בית, לכתוב לעצמך תסריט המגביל אותך, לשים עצמך בכתונת משוגעים: garde fou: qui garde ta folie.

על הזכות לומר "אני". איך אתה יודע שזה אתה? אל תהא מוליך למחצה (היפאני) -    אבל  Je ou on? Au moindre doute je dit "on"   (אני או אנחנו? אם יש ספק אני אומר "אנחנו"). להתנזר ככל יכולתי מסיטואציות חברתיות בהן אין זה מעלה או מוריד באם אני שם או  מישהו אחר או איש לא: בשאלה "מה נשמע?", באולם הקולנוע ("באיצטדיון עם ההמון" או "בבוקר עם העיתון" היה מעורר פחות התנגדות), במשפט "החרדים משתלטים עלינו". כמה מעט משלנו עלינו לקחת אישית! לא לחינם האדם מדגיש: "אני אישית", או "אני באמת" - כמו היה מודע לכך שכל אימת שלא ציין זאת במפורש, יש לתרגם "אני" ב"אנחנו", ב "on". ע"ע רובוט "מדוע דווקא אני?" סיטואציות חברתיות, שהרי אין 100%, אני לא עד כדי כך, איש לא: את עודפותי האינסופית אשאף לצרוך לבד, היא טובה רק לשוק המקומי, ואילו לעולם אנסה להפנות אך ורק את המעט מזעיר הראוי לייצוא. Le style est l'homme même. ה"אני" נמצא על פני השטח: השווה קרביים ועיניים. אפילו קפקא היה קפקא רק שעתיים ביום - מי שחי בקבלנות לא יעביר את הלילה (ג'ק המרטש). אמרו כן ללא! (אמור לי כמה "לא" אתה אומר, אומר ועושה, ואאמוד את סיכוייך לומר "כן" ["אני"]). ככל שאני מתעמק בעצמי כך אני פחות לבד (מתחת למים כל הקרחונים רטובים). אדם ניכר בהתמדתו על הקרשים. ע"ע VO / OO -

החריג הייצוגי (ER). ככל קבוצה מגוונת יותר כך קשה יותר לחלץ ממנה זהות / מהות. במקום לחפש את המכנה המשותף לכל אבריה, שאם הוא קיים יהיה בהכרח נמוך וטריביאלי, יש לעלות על הפרט שעשוי לייצג אותה נאמנה. לאיזה פרט זכות עמידה בשם הכלל ההטרוגני? לחריג ועדיין מלכד, כך פאריס  stands for צרפת. לא כל פריק יכול לייצג קולקטיב, אבל ככל שקולקטיב הטרוגני יותר, כך גדלה היזקקותו לפריק על מנת לייצר לעצמו כרטיס ביקור. אין קבוצה הטרוגנית מן ה"אני": האחר תמיד פשוט ממני, כמותית ואיכותי, לכן הוא הזקוק ביותר לחריג הייצוגי. על כל גמל למצוא את הקש שלו. יש לטפח את העץ המסתיר את היער.   Le maître de la synecdoque écrira sa légende. A moi l’arbre a vous la forêt. האל נמצא בפרטים? רק בפרט שמשעה את הכלל. מה החריג אצל האדם, כמותית ואיכותית? מבנה השטח (המסיכה, ההצגה). ע"ע קרחון: שש שביעיות נסתרות ושביעית נגלית, מתחת למים כל הקרחונים רטובים.

החזרה לאובייקטיביות. אמנם כמעט כל מעשה, רגש, מלה תלויים בסובייקט ובהקשר, אבל שתיים ועוד שתיים הם ארבע בלעדינו, ושתי השורות הראשונות של "המלט" מושלמות מהודו ועד כוש, כל המוסיף גורע. מאז שאריסטו ניסח אותם, חוקי הלוגיקה לא השתנו: אם כל היוונים בני-תמותה וסוקרטס יווני, הרי סוקרטס בן-תמותה; אם "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ו"אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא", הרי "הוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה", ולא "לתפארה". לא, לא הכל עניין של טעם וריח, לא, היופי אינו בעיני המסתכל: גם הבושמניות היו מעדיפות את פול ניומן על דובי גל... נרקיס אוהב את שהכל אוהבים, יתר על כן, את שיש לאהוב, את האהיב אובייקטיבית, נרקיס אוהב את היפה המושלם. כשאין עדים, בבית או בווקמן, פייר בולז מאזין לבאך ולבטהובן, לא ללואיג'י נונו ולשטוקהואזן; וכל צייר פוסט-מודרני היה מעדיף לתלות על קירות ביתו אוטופורטרט אחד של רמבראנדט במקום עשרות מיצירות עמיתיו לצרה (כפי שכל אוהד כדורסל מעריץ את מייקל ג'ורדאן; ע"ע ספורט כשמורת-טבע אובייקטיבית). אפילו מעוז הפסיכואנליזה, הליבידו, מתגלה לאחרונה כפיזיולוגי ב80%; מהפיכת הויאגרה מלמדת שאימפוטנציה, ואחריה פריז'ידיות, שפיכה מוקדמת ושאר מארות, במרבית המקרים נובעות מן המכאניקה ולא מהראש - פרויד לו חי היה ראשון המברכים על כך, אבל לא חסידיו השוטים.

חווית המוחלט. אמנם הרוב יחסי (אין 100%), אבל כשאבי הגוסס סבל מעצירת שתן במשך ארבעים ושמונה שעות, הוא חווה את המוחלט, וכך גם אני שראיתי את סבלו. אמנם עצם היכולת לומר "אני לא יכול יותר" מוכיחה את ההפך- “Je n’en peux plus” est la preuve du contraire - רק המת לא יכול יותר באמת. אפילו שלושת הרעים, עיטי הנחמה, לא העזו לומר לאיוב שהכאב על אובדן ילדיו הוא רק בראש שלו, יש צרות גדולות מזה, עד החתונה זה יעבור, הזמן מרפא הכל, בקיצור, שהכל יחסי. קל וחומר הגירוד. גם הרלאטיביסט הקנאי ביותר ידע רגע אחד של חסד בו הפך לנקודה: מה שאין לו לא נפח, לא אורך ולא רוחב (אוקלידס) - מת העולם, נשרף הים - רגע בו צר היה עולמו כעולם נמלה; אבל אי אפשר להתנחל בנס, אחרי כל נקודה בא פסיק, כי בין שתי נקודות עובר המון זמן. אין בן-תמותה שלא חש ולו פעם אחת כאל: אחד (אטום, אינדיבידום), בלתי תלוי בהקשר, כל המוסיף גורע, לבדו יסבול/ישמח נורא. ע"ע קלישאות ואמת: “coup de foudre” (מכת ברק), "בועה", "שמש בגבעון דום", "נקע גלגל הזמן". אמנם 99% מחיינו חולפים באזור האפור, אבל המשחק "כן לא שחור לבן" אינו מאבד משום כך מעצמתו, על כל אלף "למה לא?" יש "כן" אחד, מי יקריב את הנאותיו בשם האורגזמה? ע"ע ER, נס ורוד / נס שחור, יש לנו תסביך פשטות.

נקודה ונקודה-פסיק. אחרי כל נקודה בא פסיק, שכן בין שתי נקודות עובר ... המון זמן. המלט פסיכי? לא, המלט נסיך הנקודה-פסיק. נחום-תקום. לקרוא לילד בשמו אינו אנושי, לומר, נקודה, היא גזירה שהמוח אינו יכול לעמוד בה, יש לנו תסביך פשטות.

קלישאות ואמת. אמור לי מה קלישאותיך ואתחיל בטיפול המוסרי. Qui n’imite s’imite . "אין מלים בפי" - בשביל זה יש מילון + אפ קפקא מצא מלים לתאר מה שעובר על אדם המתעורר בבוקר ומגלה שהוא חרק ענק... "אין דבר העומד בפני הרצון" - מה שמשהו עומד בדרכו אינו הרצון. "להיות ראש לשועלים או זנב לאריות" - בפרשת שמשון, לשועלים זנבות ולאריה ראש. אין לדבר בחבל בביתו של התלוי - כי אין לערב אמצעי במוחלט, אל תציע קביים לקארל לואיס. הקש ששבר את גב הגמל / הכל בגלל מסמר קטן / l’arbre qui cache la forêt /  La goutte qui fit déborder le vase- חיים ומוות ביד הסינקדוכה. "תחזיקו אותי" + "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בתוכו", קרי "אני אולי נראה שקט ואפור, אך בתוכי אני תערובת של אדיפוס והחונק מבוסטון" - אמור לו: העשייה רושמת בטאבו; קודם נקרא את השורות; בחנות לכלי בית, ה"פנוכו" של הקנקנים זהים...

"רגע אמת". מה לעשות ב"עושר" הבלתי נסבל של המציאות? ההולכים אל היפה, הטוב והאמת יודעים: יש להשעות את המורכבות - לרגע  :  Willing suspension of complexity - for the moment . המצב הקיצוני הוא עזר כנגדם, שכן הוא סימפליפיקטור יעיל במיוחד. זו פילוסופית המדע של שטן במעבדת איוב: אין כאבדן שבעה בנים ושלוש בנות, ואף יותר מכך מגירוד מכף רגל ועד ראש, על מנת לגלות את האמת על מישהו. כמוהו טען גם פרויד שרק שני מצבים עשויים לנטרל את הליבידו: אבל וכאב פיזי. מי שנמצא במצב מצוקה, חירום - וכל מצב חדש הוא מצב קיצוני -, הופך מפלורליסטי למונומאניאק, מפתוח לקונטינגנטיות של המציאות לאדם אשר צר עולמו כעולם נמלה. ביומיום מוחנו משול לפריסקופ (360 מעלות), ואילו בעת צרה הוא עוטה סכי-עיניים (blinders). המצב הקיצוני מכניס את המציאות לדיאטה חריפה (ע"ע כאב שיניים). אין עשן בלי אש: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו. ויש אומרים גם בשחקו" (עירובין סה) - לעומת "שלושה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נז) + "יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה) + A friend in need is a friend indeed (in deed . מדוע השפה מעניקה למצבים קיצוניים שליליים עדיפות על מצבים נורמליים ומצבים קיצוניים חיוביים? מדוע מוות או מחלה או צרה נחשבים ל"רגע אמת" ואילו אושר ואופוריה והתפעמות לא כל כך? שאלה טובה.

הרצון. לא תשא את שם הרצון לשווא. אין דבר העומד בפני הרצון. לא תשא את שם הרצון לשווא. Vouloir, c’est ne pas pouvoir autrement. ע"ע ריכוז, לא. Pas un si tu peux deux.

ספורט. הספורט הוא האופיום להמונים, כי הוא מהווה מנוח ומזור מן הרלטיביזם אשר אוכל כל חלקה טובה. הוא שמורת-טבע של האובייקטיביות: כאשר קארל לואיס זכה בארבע מדליות זהב אולימפיות רצופות בקפיצה לרוחק, איש לא פטר את גדולתו באמירות מסוג "הכל יחסי" או "גדול בעיני מי?" אמני העולם, לכו אל הספורטאים, למדו דרכיהם וחכמו: מאז מייקל ג'ורדן לא בטלה תאוות הכדורסל מן העולם, ההפך הוא הנכון, למרות שסיכויי מיליוני הכדורסלנים להגיע לקרסוליו שווים לאפס. וכשבוב בימון השיג שיא עולמי שנראה בלתי-מושג בקפיצה לרוחק (8.90 מטר), קופצי הרוחק לא יצאו בהמוניהם לגמלאות (מאז שופר השיא ל 8.95). למרות שספורטאים יודעים את ערכם המדויק - הוא כמעט תמיד נמוך -, הם ממשיכים להתאמן כאילו היו אלופי עולם בפוטנציה, שכן עבור ספורטאי, התחרות האמיתית היא עם עצמו ועם בני רמתו. מכאן נשליך על האמנות: העובדה שסופר אינו דוסטוייבסקי או קפקא אינה מחייבת אותו לפרוש, היא רק מחייבת אותו שלא להכחיש את נחיתותו בשם טעם וריח מפוקפקים - ולשאוף להיות ראש לשועלים. העובדה שהמוסיקה הגיעה לשיאים עם באך, מוצארט ובטהובן אינה גוזרת על בעלי כשרון מוסיקאלי שתיקה, היא רק גוזרת עליהם אמת וענווה. ע"ע מקצוענות, מקצוענות, the noble art of boxing, מלחמת שוורים: התקף של חרון וחרוז, ברבריות בכפפות של משי, תיאטרון האכזריות, האלימות היא משאב יקר ערך נכדי שנפקיר אותו בידי האלימים הספונטאניים.

Object-Oriented vs. Verb-Oriented: האם אהבתי את בנותיי תלויית מושא או תלויית נשוא

קרקס האמת. סוקרטס. הטבע מבין רק שפה אחת: כוח. בטוב זה אף פעם לא עובד. אין אמת בלא אלימות - אלימות מסוגננת, מומחזת, מבויימת היטב.

גיבורים ושפני ניסיון. המדען יוצר תנאי מעבדה בה כל התנאים שווים - השעיית "עושרו" של הטבע היא תנאי הכרחי למציאת האמת המדעית. הסופר יוצר ארטיפקט, אי של סדר, הרמוניה, סימטרייה, חסכונות, פשטות, שחור על גבי לבן. הצדיק מסתפק במועט, מתנזר מתענוגות, מדיר עצמו ממנעמי העולם, מסרב לפיתויים, בקצרה אומר לא! חוקרי האמת, היפה והטוב שותפים לאותו מסע: אל ההכרחי תוך ניפוי האפשרי, אל העיקר תוך נטרול הטפל. ע"ע מקצוענותם של הגיבורים הספרותיים בשעות הפנאי,

שיעור באלימות. החיים הם כמו מים: באמצע פושרים, בקצוות מוחלטים, ובלא אלימות הם סתם זורמים. להרתיח את הימים הפושרים האלה. בהתקף של חרון וחרוז. על מה אנחנות מדברים כשאנחנו מדברים על אלימות? אתם מדברים על סאדיזם, אני מדבר על מאזוכיזם: האמת אינה ידידותית למשתמש, קל וחומר ליצרן.

עוצמה. על תוחלת החיים של החסד. אין להתנחל בנס. נס ורוד מול נס שחור. חווית המוחלט. הרצון לעצמה? לא, עצמת הרצון, ולכן לא תישא את שם הרצון לשווא.

אקסיומת הפריז'ידיות. אל תתהדר במובן מאליו. הכל בא לבד אלא אם הוכח(ת) אחרת. "להיות או לא להיות" - איש אינו בוחר בלהיות, אפילו אם שקל ברצינות להתאבד, שהרי "להיות" נתון, מולד. מתחת למים, כל הקרחונים רטובים. נרקיס. ע"ע VO / OO: אל לו לאב האוהב את בנותיו לייחס רגש זה לעצמו אלא אם כן הצליח להעביר את הדגש מן הנשוא למושא - לרגעים, שכן אהבת ההורה לצאצא היא ב99% מן הזמן על תקן הבלתי מסומן.

קדימות מבנה השטח על המעמקים. בשבח המילוליות (ליטראליות). לדחוק את עצמך לקיר תוצרת בית, לתפוס את עצמך במלה. נידון למשפטים. איש לא עושה לעצמו שם עם תסביך אדיפוס - מלבד פרויד. אל תקרא בין השורות לפני שמיצית אותן. סנוב, בהווה כבר היית. מתחת למים כל הקרחונים רטובים. ככל שאני מתעמק בעצמי כך אני פחות לבד. הספונטאניות מובילה אל המוכר ובטוח. אני מתנער מראש מן הפסיכולוגיה שלי. העשייה רושמת בטאבו. לא תשא את שם הרצון לשווא. ע"ע תיאטרון.

להילחם במוח באמצעים של המוח. אחרי כל נקודה בא פסיק, כי בין שתי נקודות עובר ... המון זמן. לקרוא לילד בשמו אינו אנושי, לומר נקודה היא גזירה שהמוח אינו יכול לעמוד בה, הוא לא סובל את הסיבה המספקת. כל כך הרבה סיבות לכל כך מעט תוצאות. יש לנו תסביך פשטות. תסמונת האמודאי: לא הספקנו לומר ג'ק רובינסון והמוח צולל: אל תקרא בין השורות? הרי לכם משימה בלתי-אפשרית מלבד רגעי חסד, בהם כל פרשנות היא קביים לקארל לואיס. רש"י של האורגזמה (פטרוקיו). לכן: דחוק את עצמך לקיר תוצרת בית, תפוס את עצמך במלה (תפסת מרובה לא תפסת), שפוט למשפטים,

צעצועים וגיבורים

ספה

נחום תקום

יען

רובוט "למה דווקא אני?"

מקפיא / מיקרוגל

טיפקס

פרפר (לזחול כדי לעוף גבוה יותר. הפרפר קם על יוצרו שנשאר די גולם)

סכי עיניים ( blinders) עיוורון כמעט מוחלט (עכ"מ)

כן לא שחור לבן

נרקיס (מקצוענות בתרבות הפנאי, אובייקטיביות, כן לא שחור לבן)

אובלומוב

המלט

פטרוקיו (מדריך בNIET שנסחף)