עשרת הדברות כריאל פוליטיק

(2002)

איזה עולם צבוע! לרוסים הוא מניח לדכא את הצ'צ'נים, את האמריקאים הוא שולח לטחון את האפגנים, בזמנו הוא נתן לצרפתים יד חופשית באלג'יריה, לבלגים בקונגו, ליפנים בסין, לסינים בטיבט, לגרמנים בפולין, לאשורים בשומרון – למי לא?! ורק ליהודים אסור. העולם שותק מול פשעים של מי שיצר ההתפשטות בלבד מניע אותו, ומזדעק כשאיננו נאבקים על קיומנו כצדיקים גמורים. טלו קורה מבין עיניכם, אנטישמיים! יפי-נפש משלנו מצטרפים למקהלת הצדקנים, על כן נכנה אותם "שוליים סהרוריים" או סתם "בוגדים."

במחשבה שנייה, אולי יש לראות בכך אות כבוד: מאתנו "הם" עדיין מצפים ליותר (אם כי פחות ופחות). מוסר כפול זה בעצם מחמאה, וגם בשורה טובה: חזונו של אחד העם שמדינת היהודים תשמש אור לגויים חי ובועט, לפחות בקרב עוכרי ישראל. מרביתם אכולים רגשי נחיתות, לכן הם דורשים מאיתנו מה שאינם דורשים מעצמם.

רוב האנטישמים מתוסבכים, כל יפי הנפש מתנשאים. זהו סוד כמוס, לעיתים אף מהם עצמם: אצל אנשי השמאל היהודים, הלקאה עצמית וגאווה לאומית מזינות זו את זו. הם אמנם יכחישו זאת מכל וכל: הרי מדובר בערכים אוניברסליים! אך הפלא ופלא, הם מחילים ערכים אלו בעיקר על צבא הגנה לישראל, בחינת פושעי עירך קודמים.

"לעשות את הטוב זה טוב וגם יפה", כך הרוב הדומם; "היינו הולכים על הצדק המוחלט בחפץ-לב, אבל לאסוננו אין לנו פרטנר. הצד השני אינו מונע על ידי שאיפות כה נעלות."

נוותר על השוואת מעשי העוולה שלנו ושלהם ונשיב רק זאת: עשיית הצדק אינה סחר חליפין, תן וקח. "לא תנאף", כתוב על לוחות הברית, אפילו אם היא נאפה ראשונה. אל לו לאדם להיות תם וישר וסר מרע בעקבות חקר שווקים, "צדיק באמונתו יחיה" (הנביא חבקוק). מבחנו האולטימטיבי של האדם המוסרי, לפי ספר איוב, שמעשיו אינם מונעים על ידי ציפייה לתגמול. "ואתה את נפשך הצלת", כך האל לנביא יחזקאל; וסוקראטס מחרה-מחזיק אחריו: "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו." אם כי על אקסיומה זו נחלקות הדעות, בעיקר בין סוקראטס לבין תלמידיו.

כמה נאיבי. הרי ניסינו להיות טובים מהם, ומה יצאנו לנו מזה? תאי גאזים, ועוד באירופה הנאורה! קל וחומר בג'ונגל של המזרח התיכון: כאן עשרת הדברות הם עניין של מותרות. אור לגויים? קודם שנישאר בחיים. כשיגור נמר עם כבש, כשאריה עם גדי ירבץ, נקפיד גם אנחנו לא לרצוח, לא לחמוד, לא להפקיע; אפילו לגר נדאג, וליתום, ולאלמנה. עד אז נשכים להורגם, ומי מאויבינו אינו קם להורגנו, אם לא קם אז חושב לקום, אם לא היום אז מחר? המטרה מקדשת את האמצעים, ואם צריך להתלכלך, נרחץ בניקיון כפינו ונמשיך לנו הלאה.

אבל לאן? במשך יובל שנים אנו מפעילים כוח, כשזה לא הולך אנו מפעילים יותר כוח, עוד כוחנו במותננו (ע"ע דימונה), ובכל זאת מצבנו מעולם לא היה גרוע יותר. מדיניותנו הפרגמטית אמנם מקרבת אותנו לנורמות המקובלות בשכונה, אבל היא מרחיקה אותנו מהשתלבות בה. בקצב הזה נמאיס את עצמנו כל כך עד שכאשר נצא מן השטחים, והרי נצא מהם יום אחד, עם הזנב בין הרגליים וככפויי שד, יתברר כי זה כבר מאוחר מדי.

נתנו לצה"ל לנצח. זה לא עובד. אולי ניתן צ'אנס לצדק? מי יודע, ייתכן שדווקא במזרח התיכון, כשאנחנו מעטים עם רבים, אתיקה היא הקלף האחרון שעוד נותר לנו. הרי מאז זכינו בעצמאות טרם שלפנו אותו. כל עוד שהה בגלות, היעדר הריבונות הוא שחיסן את עם ישראל נגד ההשחתה הפושה בכל מדינות העולם. קולקטיב שאין לו צבא, שאין לו משטרה, שאין לו שב"כ, אלו אמצעים בידיו לעשות עוול? אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו: באלפיים השנים האחרונות לא היה עמנו עם סגולה, הוא רק היה עם שהנסיבות לא איפשרו לו להיות מנוול. עובדה, כשיש לו הזדמנות הוא קופץ עליה.

גם זאת יש לומר: דיכוי עם אחר, אכזרי ככל שיהיה, אינו מסכן באמת מעצמות כמו רוסיה, ארצות הברית, צרפת, אנגליה, יפן. הוא עלול לערער את אושיותיהן לתקופת מה – ועד אז הוא מפרנסן ומגבשן – אולם הוא לא מעמיד אותן בסכנת הכחדה. למיעוט זה מקרוב בא אין את הלוקסוס הזה, סופו שהמדוכאים יקיאו אותו מכאן. אשרינו וטוב לנו, אין לנו ברירה: גם כשיש לנו מדינה עלינו להיות בני-אדם. פיקוח נפש היא.