אנחנו כאן והם (יש"ע וצה"ל) שם
2002
לצאת מהשטחים? הרי רוב הישראלים כבר יצאו מהם זמן. עובדה. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, כמעט שלא רואים אותם שם יותר; אפילו כיכר השוק ריקה מהם. שישאל הקורא את עצמו מתי טייל לאחרונה בהרודיון או בואדי קלט, מתי עשה טיפול שורש בקלקיליה, מתי תיקן פגוש בוואדי ג'וז. לאסונם, בחפזון-הנסיגה שכחו הישראלים מאות אלפי מתנחלים ושומרי-ראש. שכחו חלקית: אנשי כוחות הביטחון נמצאים בגדה וברצועה רק כשהם בתפקיד, אלא אם כן הם מתנחלים בעצמם. המופזים כבר מזמן לא מטפסים על הר גריזים בשבתות, היעלונים חדלו מטיולי ג'יפים במדבר יהודה - בנגב יותר בטוח, ואפילו בסיני. בקיצור, מי שאין מכריחים אותו להיות שם נמצא כאן, בתחומי הקו הירוק. יציאת השטחים הסופית החלה עם פרוץ האינתיפאדה השניה, בספטמבר 2000. מאז ביקור אריאל שרון בהר הבית, אפילו קרוביהם של המתנחלים מתרחקים משטחי B ו C כמו מאש (ושרון מהר הבית); על שטחי A בכלל אין מה לדבר. כמה סבים וסבתות עושים אתם את הסדר? כמה חברות הכי טובות חוגגות אצלם בר-מצווה? מְתֵי מספר, והפופיק רועד. כשישראלי מצוי נשאל האם בדעתו לשוב ליהודה, לשומרון או לחבל עזה, הוא עונה במקהלה: על גופתי המתה. כל עוד אין שלום, אני נשאר בארץ או קופץ לחו"ל.
מי רוצה מה וכמה?
שלושה כוחות מתגוששים בזירה הצפופה, ואלו הם: הישראלים, צה"ל, המתנחלים. מי רוצה מה וכמה? הישראלים רוצים שייקחו מהם פחות מסים ויתנו להם יותר תנאים סוציאליים ויותר שלווה. הם לא מקבלים כלום. צה"ל רוצה שייתנו לו יותר תקציבים ויותר כבוד. הוא יוצא וחצי תאוותו בידו. המתנחלים רוצים אדמה, רוצים ולוקחים.
בשביל כבוד צריך לעבוד
צה"ל הוא סוכן כפול. מדוע? כי הוא רוצה שני דברים – כסף וכבוד – אשר מאז מלחמת יום הכיפורים אינם מתיישבים זה עם זה. אמת, ככל שהמצב הביטחוני גרוע יותר, כך דרישתו לתקציבים ולתקנים נראית מוצדקת יותר, ולכן נענית תמיד. אולם ההחמרה בביטחון האישי, ובעיקר שליחת הצבא לno win situation, תחילה בלבנון ואחר כך בשטחים, מורידות את קרנו של צה"ל ככל שגדלים ממדיו. החיילים היוצאים "להגן על הבית" דווקא מוגנים: בתוך הטנק, בתוך המסוק, חבושים באפוד-מגן ובקסדה. גם המתנחלים זוכים להגנה מסורה: גדרות מחושמלות, רכבים ממוגנים, חטיבות ואף אוגדות של שומרי-ראש. אבל יקיריהם, בצידו הזה של הקו הירוק, לא פחות מאשר מופקרים על ידי חיילי צבא הגנה לצה"ל (ולמתנחלים). הרי אהובתם אינה יושבת בבית הקפה בשכפ"ץ. הרי אמם המסכנה אינה נוסעת לקופת החולים בזחל"ם. הרי ילדיהם אינם לומדים במוצב ואינם מגיעים לחוג בלט כשהם מלווים בטנקים.
כאילו לא די בכך שהוא בקושי מצליח להגן על עצמו, ושאין לו סיכוי לנצח את אויביו, אפילו לא בקרב מסכן כמו במחנה הפליטים של ג'נין, הרי שבשל עליבות חימושם של הכוחות העומדים מולו (ראה מטענה של "קארין A"), כל הישג שלו, אפילו זמני, מתגמד ומתגחך. לפי הקוד האבירי, הרבה יותר מכובד להיות טייס שוודי, שרק מתאמן, מאשר להיות טייס ישראלי, אשר מפציץ והורג בלא סיכוי להישרט. ובכלל, אילו אלופים יסכימו להתחרות עם חובבנים שנים על גבי שנים? רק אלופי המטכ"ל...
ללכת בלי ולהרגיש עם
ראה זה פלא: שליטתם של המתנחלים במשחק גְדֵלָה דווקא כעת, כשהם מבודדים כפי שלא היו מעולם. איך הם מצליחים? בתחבולות תעשה לך מלחמה. מכולנו, רק הם יצאו אליה חמושים במשנה סדורה, הכוללת יעד: יש"ע מעל לכל; וטקטיקה: טשטוש הקו הירוק. חשוב לא פחות, הם אינם שוגים באשליות כמו יריבֵיהֶם. ברגע שהסתבר להם כי אבדה תקוותם לגרום לישראלים להרגיש אצלם כמו בבית, אבדה לתמיד, הם בחרו ברע במיעוטו: "יש"ע זה כאן". בתל אביב, בחדרה, ברחוב המלך קינג ג'ורג'. כיצד הם מוכרים בלוף שכזה? בסיוע הצבא. בגוננו עליהם (ועל עצמו) ביעילות לא מבוטלת, צה"ל מאלץ את הפלשתינאים ללחום באויביו המושבעים הרחק ממגרשם הביתי. כל עוד הם יתנקמו באיתמר על ידי פיגוע בנתניה, בזחל"ם על ידי פצצה בקו 5, יש"ע זה באמת כאן.
יצוא הסכסוך שלהם עם הפלשתינאים לתחומי הקו הירוק דורש איזון עדין בין היצע וביקוש. כשיש פחות מדי טרור, זה קורה, מיד עולים קולות לשוב לשולחן המשא ומתן, ועמם גם התובנה שהישראלים כבר מזמן ברחו מהשטחים, עכשיו תורכם. כשיש יותר מדי טרור, מיד גובר הלחץ לבצר את קו התפר, מה שיהווה נסיגה דה פאקטו. "תנו לצה"ל לנצח?" רק זה חסר להם. שידכא, כן, שיהרוס, שינתץ, שיחריב. אבל שלא ינצח, חלילה, הרי מוכרחים לשמור את הטרור על אש בינונית. כמה זה לא יותר מדי ולא פחות מדי? קילוח חודשי של כעשרה הרוגים ישראלים (כלומר לא מתנחלים ולא חיילים; ילדים, גם של מתנחלים, נספרים כפול). אמנם העסקה תלויה בקבלני המשנה: בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי, בגדודי חללי אל-אקצה. אבל so far so good.
(הערה: אמנם יש כאן ציניות, אך אין ליחסה למתנחלים. להם אין ברירה: עם הגב אל הקיר ולהט בלב, מטרתם אכן מקדשת את האמצעים. ציניקנים הם הישראלים המודעים למשחק ומשתפים עמו פעולה: שמעון פרס, אהוד יערי, שאול מופז, ובעצם מי לא, בפוליטיקה ובתקשורת.)
ובתווך, הישראלים. על מנת לשפר את סיכויינו להפסיק לשלם על נכס שאינו שלנו (ומעולם לא היה), עלינו להיגמל מתקוות-שווא. אם העשור האחרון, הנורא לא עשה את העבודה, משמע שאין, ולא יהיה לנו, פרטנר ביש"ע. המתנחלים לא יחזרו הביתה, כי ישראל אינה ביתם. לא נותר לנו אלא להציע לצבא הגנה לישראל קואליציית אינטרסים נגדם. נזכיר לו שכל עוד הגן עלינו, נאמר עד 1967, הוא היה הצבא הנערץ והנחשב בעולם – עם סיכוי לנצח; מאז שהוא מגן רק עליהם, שמו יוצא ללעג ולשמצה – עם סיכון לגמור בהאג. מי יודע, אולי ישתכנע. הבה נזדרז לפתות את צה"ל להתפנות מן השטחים לפני שהממשלה והחמאס ישובו לחמם את הגזרה.
(מה יקרה כשהמתנחלים יישארו לבדם ? שלא נדע... כיום, יש להודות, ידם צפויה להיות על העליונה, שכן כוחם הצבאי רב, הן בחימוש, הן בהכשרה והן בניסיון קרבי. (רק ברצועת עזה הם ייאכלו חיים.) אולם לא לעולם חוסן. מתבוסה אחת לשניה הפלשתינאים ישתפרו; ראה החיזבאללה, ראה מחנה ג'נין. או אז יְנַצְלו המתנחלים את חוק השבות ויעלו ארצה, לבנות ולהיבנות בה.)
ההוויה קודמת לתודעה
פעם, זה לא היה כל כך מזמן, חשבתי לנסות ולשדל את צה"ל לעבור למחנה שלנו. תכננתי לזמן את עצמי לישיבות של המטכ"ל ופו"מ ופיקוד מרכז וסיירת מטכ"ל והשב"כ ולהוכיח למופקדים על בטחוננו, באותות ובמופתים, כי הברית שהם כרתו עם המתנחלים (ובאופן אובייקטיבי, עם החמאס ועם החיזבאללה ועם שאר מרעי בישין) היא בעוכריהם.
על הלוח תכננתי לשרטט להם את המשוואה הבאה: כסף או כבוד. שניהם לא הולכים ביחד. אמת, מכובדיי, ככל שהמצב הביטחוני גרוע יותר, כך דרישתכם לתקציבים ולתקנים נראית מוצדקת יותר, ולכן נענית תמיד. אולם ההחמרה בביטחון האישי, ובעיקר שליחת הצבא לno win situation, תחילה בלבנון ואחר כך בשטחים, מורידות את קרנו של צה"ל ככל שגדלים ממדיו. החיילים היוצאים "להגן על הבית" דווקא מוגנים: בתוך הטנק, בתוך המסוק, חבושים באפוד-מגן ובקסדה. גם המתנחלים זוכים להגנה מסורה: גדרות מחושמלות, רכבים ממוגנים, חטיבות ואף אוגדות של שומרי-ראש. אבל יקיריהם, בצידו הזה של הקו הירוק, לא פחות מאשר מופקרים על ידי חיילי צבא הגנה לצה"ל (ולמתנחלים). הרי אהובתם אינה יושבת בבית הקפה בשכפ"ץ. הרי אמם המסכנה אינה נוסעת לקופת החולים בזחל"ם. הרי ילדיהם אינם לומדים במוצב ואינם מגיעים לחוג בלט כשהם מלווים בטנקים.
כאילו לא די בכך שאתם בקושי מצליחים להגן על עצמכם, הרי שבשל עליבות חימושם של הכוחות העומדים מולכם (ראה מטענה של "קארין A"), כל הישג שלכם, אפילו זמני, מתגמד ומתגחך. לפי הקוד האבירי, הרבה יותר מכובד להיות טייס שוודי, שרק מתאמן, מאשר להיות טייס ישראלי, אשר מפציץ והורג בלא סיכוי להישרט. ובכלל, אילו אלופים יסכימו להתחרות עם חובבנים שנים על גבי שנים? רק אלופי המטכ"ל...
תכננתי להוכיח לגנרלים ולמרגלים כי בעלי הברית שלהם, המתנחלים, משתלמים בכל הקשור לתקציבים אבל גורמים להם נזק בלתי הפיך בענייני הכבוד, כי הם משעבדים אותם למאבק שאסור לנצח בו. ברגע שהסתבר להם כי אבדה תקוותם לגרום לישראלים להרגיש אצלם כמו בבית, אבדה לתמיד, הם בחרו ברע במיעוטו: "יש"ע זה כאן". בתל אביב, בחדרה, ברחוב המלך קינג ג'ורג'. כיצד הם מוכרים בלוף שכזה? בסיוע הצבא. בגוננו עליהם (ועל עצמו) ביעילות לא מבוטלת, צה"ל מאלץ את הפלשתינאים ללחום באויביו המושבעים הרחק ממגרשם הביתי. כל עוד הם יתנקמו באיתמר על ידי פיגוע בנתניה, בזחל"ם על ידי פצצה בקו 5, יש"ע זה באמת כאן.
"יש"ע זה כאן", משמע שגרוע באותה מידה משני צידי הקו הירוק. יצוא הסכסוך שלהם עם הפלשתינאים לאיזורים שלנו דורש איזון עדין בין היצע וביקוש. כשיש פחות מדי טרור, זה קורה, מיד עולים קולות לשוב לשולחן המשא ומתן, ועמם גם התובנה שהישראלים כבר מזמן ברחו מהשטחים, עכשיו תורכם. כשיש יותר מדי טרור, מיד גובר הלחץ לבצר את קו התפר, מה שיהווה נסיגה דה פאקטו. "תנו לצה"ל לנצח?" רק זה חסר להם. שידכא, כן, שיהרוס, שינתץ, שיחריב. אבל שלא ינצח, חלילה, הרי מוכרחים לשמור את הטרור על אש בינונית. כמה זה לא יותר מדי ולא פחות מדי? קילוח חודשי של כעשרה הרוגים ישראלים (כלומר לא מתנחלים ולא חיילים; ילדים, גם של מתנחלים, נספרים כפול). אמנם העסקה תלויה בקבלני המשנה: בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי, בגדודי חללי אל-אקצה. אבל so far so good. (הערה: אמנם יש כאן ציניות, אך אין ליחסה למתנחלים. להם אין ברירה: עם הגב אל הקיר ולהט בלב, מטרתם אכן מקדשת את האמצעים. ציניקנים הם הישראלים המודעים למשחק ומשתפים עמו פעולה: שמעון פרס, אהוד יערי, שאול מופז, ובעצם מי לא, בפוליטיקה ובתקשורת.)
והיה ולא יאפשרו לי לשאת דברים אלו בפורומים הקובעים, כבר ניסחתי קול הקורא לצבא הגנה לישראל לכרות קואליצית אינטרסים עם הישראלים. בכרוז זה הזכרתי לו שכל עוד הגן עלינו, נאמר עד 1967, הוא היה הצבא הנערץ והנחשב בעולם – עם סיכוי לנצח; מאז שהוא מגן רק עליהם, שמו יוצא ללעג ולשמצה – עם סיכון לגמור בהאג.
התקופה האחרונה גרמה לי להתפכח. הקריאה לברית המקווה בין הישראלים לצה"ל היתה מושתתת על ההנחה הנאיבית שבכל הקשור לצבא, ההון הסימבולי (כבוד) קודם להון הליטרלי (כסף). סברתי לתומי שצנחנים, טייסים, טנקיסטים, לוחמי גולני, השייטת וסיירת מטכ"ל ייתפשו סוף סוף כי הכיבוש גורר אותם להיות אך ורק "גיבורים על חלשים". קיוויתי שהם יזהו את המובן מאליו: אין להם סיכוי "לצאת גדולים" מן העימות חסר התכלית והמביש בין הישראלים לבין הפלסטינאים והמתנחלים. או אז הם יגמרו אומר לעבור לצד שלנו.
טעיתי. קארל מארקס צדק. ההווייה קודמת לתודעה. הרי ברור כי סוף הכיבוש וכינונה של חברה אזרחית נורמלית והוגנת תייתר עשרות אלפי מקבלי משכורות וכיבודים מן המגזר הביטחוני, אם לא מייד הרי תוך שנתיים שלוש. לדרוש בעיתות משבר אלו מגנרלים וקולונלים ונגדים ומרגלים ומפעילים וסתם עובדים בתעשיות הבטחוניות להקריב את מקום העבודה שלהם על מזבח השלום, זה באמת יותר מדי. האם יש מגזר אחר בכלכלה הישראלית אשר יהיה מוכן לוותר על זכויותיו ותנאיו למען טובת הציבור? אם תודיעו לעובדי מקורות, למשל, כי עליהם לצאת לפנסיה מוקדמת או להדק מאוד את החגורה למען השלום, הם יישאלו: למה דווקא אנחנו?! וכמוהם ייצחקו לכם בפנים מנהלי מחלקות בבתי החולים, הפרופסורים החברים ומן המניין, סוכני הביטוח, חברי הכנסת ושחקני הכדורגל. למה דווקא אנחנו?!
עם כל הכבוד והיקר שיש לרכוש לאנשי כוחות הביטחון, הם אינם קדושים מן הישראלי הממוצע. הם אינם מלאכים וגם לא פילנתרופים. וודאי שהם רוצים את טובתנו - אבל בתנאי שהיא לא תהיה על חשבונם. ומכיוון שטובתנו כן על חשבונם, נגזר עליהם להתמיד בברית האובייקטיבית שלהם עם המתנחלים, עם החמאס ועם החיזבאללה. מסקנה: אכלנו אתה.
לשני הצדדים אין אינטרסים משותפים, ולא יכולים להיות להם, ולכן "צבא העם" והעם נמצאים על מסלול התנגשות.