עדות מיד ראשונה – ושבורה – על אירועי מחסום א-רם

2002

ב 03.04.2002, חג שני של פסח, היה לי הכבוד להשתתף בתהלוכה הומניטרית בצפון ירושלים, תהלוכה שמטרתה היתה להעביר משאיות של מזון ותרופות לרמאללה הנצורה. לפי הנחיית המארגנות, נשים צעדו בראש התהלוכה וגברים אחריהן – ועמם אני. הנחייה נוספת אשר גם לה הקפדתי לציית : זו תהלוכה שוחרת שלום, בלתי אלימה. לאחר המטח הראשון של רימוני ההלם והגז המדמיע נזכרתי כי "עזוב תעזוב עמן" – ועברתי קדימה. נעמדתי קרוב מאוד למחסום, אשר שמרו עליו שוטרי משמר הגבול וסתם חיילים. לאחר ציפייה ארוכה, אשר חיממה את האווירה ללא טעם, התירו למשאית אחת לעבור את המחסום. מחיאות כפיים סוערות – ומטח שני של רימוני גז מדמיע, עשרות מהם ואולי אף מאות, וזאת ללא התרעה כלשהי. שאפתי לסירוגין מן הגז ומן הבצל האישי שלי ועליתי לאיטי במעלה השדרה. לאחר שיבשו עיניי ירדתי שוב לכיוון המחסום. כחמישים מטרים ממנו ראיתי שוטרים "כחולים", חמושים באלות, מגרשים מפגינים ואף מכים בהם. מכיוון שאין זה ממנהגי להימלט מפני אנשי החוק, התנפל עלי אחד מהם, וללא כל התגרות מצדי מלבד אי-בריחה ממנו הכה בי בחמת-זעם באלתו, בכף ידי השמאלית. זו התעוותה והתנפחה מיד. המשכתי לעלות בשדרה, אך לאחר כשלושים מטרים נעצרתי, שאלתי עצמי על מה ולמה אני נמלט, ושבתי על עקבותיי. שוטר נוסף התנפל עלי. הושטתי לו את ידי המעוקמת והטחתי בו: "לא שברתם מספיק? אתה רוצה לשבור לי עוד יד?" תשובתו: "עוף מכאן!" ובאלתו חבט בכף ידי הימנית כמו בבייסבול. השתכנעתי ועפתי. עליתי לצומת, שם עמדתי עם יתר המפגינים עד המטח השלישי של רימוני הגז המדמיע. אז, אודה ואבוש, נסתי על נפשי.

עם תום ההפגנה התפניתי לחדר המיון בבית החולים "הדסה" בהר הצופים, שם עברתי צילומים, והסתבר שאני סובל משבר בשורש כף היד הימנית וחבלה חמורה בכף ידי השמאלית. יד ימין הושמה בגבס, יד שמאל נחבשה, ואת בית החולים עזבתי כששתי ידי נתונות במתלים. לא פרקטי.

אוסיף כי ראיתי במו עיני, שלוש פעמים, שוטרים וחיילים מתנפלים על מפגין ערבי, משכיבים אותו על הרצפה וחובטים ובועטים בו נמרצות – בין חמישה לעשרה מכים על קורבן אחד. על שלא ניגשתי לסייע לאומללים לא אסלח לעצמי לעולם, שהרי "לא תעמוד על דם רעך."

על האמת שבדברי, בעיקר על העובדה שלא התגריתי כלל במכים בי, אני מוכן להיחקר בפוליגרף.

שתי הערות לסיום:

א.      אומרים שטוב מראה עיניים ממשמע אוזניים. אם כך, טובה אף יותר תחושת גפיים. כעת אני יודע – גופי יודע – מה כוחות הביטחון של ישראל מרשים לעצמם לעולל לערבים. וכשאין תקשורת, פי מאה. תודה לשוטרים שאלפוני בינה.

ב.       מדינת חוק מושתתת על מעין עסקה סיבובית : הפושע רודף את האזרח, האזרח רץ אל השוטר, השוטר רודף את הפושע. אבוי לו לאזרח של מדינה בה השוטר והפושע, חד הם.

תוספת מן ה13.04.02: כשעה לאחר ששבתי מן התהלוכה במחסום סלמה קבלתי טלפון ממישהו שדרש בשלומי, בשלום ידי השבורה. לשאלתי "מי אתה" הציג עצמו כשייך לאנשים "שאינם מסכימים שישתפו פעולה עם האויב בזמן מלחמה", והודיע לי: "כל פעם שאתה יוצא מן הבית תסתכל טוב טוב. אנחנו מחכים לך ונגמור אותך." התלוננתי במשטרה, איזו אירוניה...

דניאל שבתאי מילוא, אב ופילוסוף