אין נפגעים לכוחותינו
2002
לכוחותינו אין נפגעים, ולמצפוננו אין תקומה. גם לא לגאוות היחידה הנלוזה שהרגיש - על אפו ועל חמתו - מי שאיתרע מזלו ונמנה על כוחותינו כשעוד היו להם נפגעים, והרבה. אני, למשל. שירתתי בצנחנים במלחמת יום הכיפורים, תחילה ברמת הגולן ואחר כך ליד העיר סואץ, כשמולנו עמדו צבאות של ממש, חמושים לא פחות טוב מאיתנו. אז עוד היה מקובל באזורנו שבמלחמה ניצבים טנקים מול טנקים, תותחים מול תותחים, מטוסים מול מטוסים, מסוקים מול מסוקים. לא עוד. זה פאסֶה. היום, "מלחמה" ישראלית היא מפגש של טנקים עם זורקי אבנים, של תותחים עם חמושים ברובים, של מטוסים עם מבוקשים נושאי חגורת נפץ (או סתם שמנים), של מסוקים עם נשים הנושאות בכרסן מחבלים לעתיד. עם יחסי כוחות שכאלו, מה הפלא שלכוחותינו אין (כמעט) נפגעים... עם תוצאות כמו 12:0, כפי שמנפקים כוחותינו בעזה או בג'נין, מה הפלא שהנפגעים היחידים נמצאים בעורף, באוטובוסים או בקניונים, מקומות בהם ליריב יש סיכוי להגיע לתוצאות קצת יותר "הוגנות"...
לא תרצח! הרי אין לך טאבו חמור משפיכות דמים, אפילו יותר מגילוי עריות ומאכילת בשר מן החי. כל חברה מבוססת על האיסור המוחלט ליטול חייו של אדם. אבל בכל חברה יש מקצוע אחד אשר נותנים לו פטור מן האיסור לרצוח: החייל. לך אנחנו מרשים לרצוח, כמו אומרת לו החברה, לפעמים הכרחי שתרצח, נשקיע בך את מיטב משאבנו על מנת שתצמח למכונת הרג יעילה, אבל – וכאן הסייג הגדול – ההיתר הזה נושא בחובו סיכון: זה עלול לעלות לך בחיים. זה הדיל.
לא בצה"ל. מזה עשרים שנה, האיזון הנוראי הופר: לחייל הישראלי מותר לרצוח, כמה שיותר, אבל כמעט בלא סיכון. כמו במטווח ברווזים, כמו בלונה פארק. וכפי שלציידים קורות תאונות, גם חיילי גבעתי וגולני נפגעים לפעמים, אבל לא יותר מאשר בתאונות דרכים. ומאז רון ארד, כל טייסינו שבו בשלום לבסיסם. איפה תמצא מקצוע בטוח יותר...
פעם, זה נראה כל כך מזמן, היה מסוכן להיות בחזית. אבל היום, כשחיילינו "מגינים על הבית", יקיריהם, מן העבר הזה של הקו הירוק, לא פחות מאשר מופקרים. הרי אהובתם אינה יושבת בבית הקפה בשכפ"ץ. הרי אמם המסכנה אינה נוסעת לקופת החולים בזחל"ם. הרי ילדיהם אינם לומדים במוצב ואינם מגיעים לחוג בלט כשהם מלווים בטנקים. פלא כי על כל "לוחם" הנהרג בשטחים נהרגים עשרה אזרחים עליהם הוא אמור להגן ?
חייל! דע כי בכל פעם שאתה מפוצץ, מחסל, מחריב, מסכל, משפיל, אתה מסכן את חיי היקרים לך. הרי כשאתה הורג פלשתינאי, בני משפחתו השכולים מבקשים לנקום, איך לא. לצערם הרב, עליך, כאמור, צה"ל מגן. כך גם המתנחלים, אשר עליהם אתה מגונן כעל בבת עינך. מי נשאר ? אביך, אמך, אשתך, ילדיך. צבא הגנה לישראל מתברר כצבא ההתקפה על אזרחי ישראל. צריך להיות אטום, רמטכ"ל או סתם שר בממשלה כדי שלא להבין את הסימטריה המוטרפת הזו. על כן, חייל שאינו מסרב לבצע את הזוועות המבישות, אשר חותרות תחת עילת קיומנו במקום הזה, מתנדב להקריב מישהו מבני משפחתו.