הצעה צנועה

הצעה צנועה*

 יולי 2002

 

ניסינו הכל. הושטנו להם גזר, הושטנו מקל, והם בשלהם: טרור, טרור ושוב טרור. את ידנו השלוחה לשלום חזרו ונשכו, כל מחווה שעשינו חזרה אלינו כחרב פיפיות. שלושים וחמש שנות שליטה ישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה, ואפילו מבצע "חומת מגן", לא הביאו להבשלה התודעתית המיוחלת. כל בר-דעת יסכים כי אין כיום ביש"ע ערבי אחד, מגיל שבע עד שבעים ושבע, ללא הבדלי דת ומין, שאינו מחבל בפוטנציה. האם נגזר עלינו לחיות לנצח על חרבנו? הרי אין מדינה נאורה אשר תסבול בתחומה כשניים וחצי מיליון מתאבדים המחכים רק לאות מן השמיים או מן הראיס על מנת לזרוע באזרחיה הרג והרס.

ההיסטוריה מציעה ארבעה פתרונות למצב ללא תקדים זה. פתרון ראשון, אידיאלי: עידוד הגירה. הבה נגרום לערביי ארץ ישראל למאוס בחיים בינינו עד שיעדיפו לעזוב אותה.

למרבה הצער, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, והם נצמדים לעליבותם שדומה כי אין לה תחתית. "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – אבל לא נראה באופק משה רבנו "פלשתינאי" אשר יוציא אותם מכאן. ומה בינתיים? הרי עד שישתכנעו, אם בכלל, הם ימשיכו להסב לנו קורבנות ברכוש ובנפש. בנוסף לכך, מלאכת ההמאסה עלולה לערער את המוסריות של המופקדים עליה. צדקה גולדה מאיר: "לעולם לא נסלח לערבים על מה שהם גורמים לנו לעולל להם."

פתרון שני: הגלייתם מרצון לעשרים ושתיים מדינות ערב. אמנם גם לה יש חיסרון לא מבוטל : היא תרבה את אויבינו המזוינים מחוץ, ועליהם לא יהיה לנו כל פיקוח (ראה הפתחלנד בלבנון). אולם בחשבון אחרון, יתרונותיה של העברת אוכלוסין עולים על מגרעותיה.

זה טוב ויפה, אבל "טרנספר" הוא כמו טנגו, על מנת לרקוד אותו היטב צריך שניים, המעביר והקולט. לצערנו, הניסיון מורה שאף אחת ממדינות ערב לא תסכים לשכן את ערביי ארץ ישראל מרצונה. האם מועצת הביטחון תכפה על הסורים, הלבנונים, המצרים, הירדנים, העיראקים, המאוריטנים לאמץ את אחיהם לחיקם – כפי שנכפה בזמנו על הטורקים ועל היוונים, על הגרמנים ועל הפולנים? לעולם לא! אבל איננו זקוקים להוכחה נוספת למדיניות האיפה ואיפה שנוקט העולם נגד היהודים. מכיוון ששום מדינה חפצת חיים לא תסכים שגורלה יהיה תלוי ברצונם הטוב של זרים, הפתרון לבעיה "הפלשתינאית" מוטל עלינו, ועלינו בלבד, בתוך גבולות מדינת ישראל.

פתרון שלישי: כליאתם של הבוגרים שבין ערביי ארץ ישראל במחנות מעצר. העולם "הנאור" אמנם ידבר מיד על "מחנות ריכוז", אבל כולנו זוכרים מה עשה אותו עולם "נאור" כשעמדו עלינו לכלותינו. כל מדינה ריבונית זכאית לשים את אויביה בכוח במעצר מונע; הדמוקרטיה הגדולה מכולן, ארצות הברית של אמריקה, לא היססה לכלוא את אזרחיה היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

להצעה זו עקב אכילס: הכלכלה הישראלית לא יכולה לעמוד בה. טובי המומחים מסכימים כי מעצר, כליאה, הזנה ושמירה של שניים וחצי מליון אנשים יזללו משאבים כה רבים, הן חומריים והן בכוח אדם, עד שהמשק הישראלי יקרוס תוך כשנה.

על כן עלינו לאמץ את הרע במיעוטו: חיסול. ההוצאות המשוערות על העלמת שניים וחצי מיליון אנשים אמנם אינן מבוטלות, אבל הן סופיות. (פתרון זה הוא גם ההומניטרי ביותר, בשימו קץ לסבל שאין בו תוחלת ; אולם על כך אין צורך להרחיב.) ניסיון העבר מלמד כי כדאי לרכז את המבצע בתחומי מושבם של המיועדים לחיסול, ולמקם את אתרי ההעלמה בסביבה תומכת. לכן נמליץ לשלטונות להקימם בקריית-ארבע, באריאל ובגוש קטיף.

העולם, כמנהגו, ישוב ויזדעק: מחנות השמדה!!! אולם שום מדינה נאורה וגו'. ועל כך כבר אמר דוד בן גוריון: לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים.

 

 

* הבישוף של דבלין, ג'ונתן סוויפט, חיבר, מלבד את מסעותיו של גוליבר, גם סאטירה ושמה "הצעה צנועה" A Modest Proposal. הוא מציע להקל על מצוקת בני עמו על ידי גידול ופיטום ילדיהם לאכילה. אירלנד היתה אז תחת כיבוש אנגלי, ורבים מן הקוראים לקחו את ההצעה ברצינות.

>> Post Comment
Name:

Comment:


All comments: