האנשים הרעים שותתים

בתגובה למאמרו של ארי שביט "האנשים הטובים שותקים", הארץ, 26 ביוני 2001

ספק אם למישהו מאזרחי מדינת ישראל מגיע כיום הכינוי "אנשים טובים" – אני מסתפק בציון "עובר". אבל אין ספק למי מגיע שם התואר "רעים": למתנחלים. יש לומר זאת חזור ואמור: ב"מחננו" קבוצה שלמה של אנשים רעים: חלקם עושקים, גוזלים, עוקרים, מנשלים – וחלקם "רק" נהנים מפירות הכיבוש  (נהנו, ליתר דיוק, עד אוקטובר 2000...) תורות המוסר, בכללן עשרת הדברות, יסכימו שכל המעורב, אפילו באופן סביל, בעושק וגזל והוא מעל שמונה עשרה שנים הוא שותף לרוע (יש לו לרוע גם לא מעט שותפים ילדים, בעיקר ביישוב היהודי בחברון, אבל דינם דין תינוקות שנשבו). יוכלו המתנחלים לטעון להגנתם שהמטרה מקדשת את האמצעים, ארץ ישראל השלימה מטהרת את העושק, הבריונות והגזענות; אבל גם בעיניהם, כך יש לקוות, עושק, בריונות וגזענות הם שרץ. סניגוריהם יוסיפו ש"הערבים גרועים יותר", כאילו מעשי עוול של מישהו  - קורבן, להזכירכם - מעניק פטור מעשיית הטוב... המתנחלים רעים, לפי המשפט הבינלאומי ולפי הצדק האוניברסלי, על כך אין ואסור שיהיה עוררין. האם יש לגזור עליהם דין מוות? חס וחלילה. ואכן איש, מן השמאל, לא קרא להמיתם, קל וחומר איש בינינו לא היה מעורב ברציחתם. אבל להגן עליהם? לא בבית ספרנו.

לא, מקום הפושעים מאחורי סורג ובריח, או לפחות להיות מורחקים מן הסביבה המאפשרת להם לפרוח בנבלותם – במקרה של המתנחלים, חזרה אל תוככי הקו הירוק. עד שיבוא צדק על הארץ, ואתו השכל הישר, ננוד לרעים על גורלם – וננוד לנו עצמנו, שנפלנו בני ערובה בידיהם.