סגן השר סנה נשבר
סגן שר הביטחון, אפרים סנה, שהיה ממונה מטעמו של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק על ההקלות לפלשתינים, חווה את המדיניות הכוחנית של הצבא על בשרו. סנה עבר, פעם אחר פעם, הרפתקאות, בהן התברר לו שהוראות כתובות, ברורות, של הדרג המדיני, בדרך-כלל הממשלה או ראשה, 'נתקעות' בדרכן לביצוע ( במקרה הטוב ) או מועברות לדרג הצבאי ולא מבוצעות כרוחן וכלשונן ( במקרה הרע ), או לא מבוצעות כלל ( במקרה הרע מאוד ). ביומני הפעילות ובפרוטוקולים יש עשרות
דוגמאות, קשות וקלות, לאירועים כאלה.  כך, למשל, אחרי אחת מפגישותיו של השר שמעון פרס עם ערפאת, במאמץ להגיע להפסקת אש. אחד הסיכומים היה שישראל תפתח את ציר 'טנצר' ותפסיק לבתר את רצועת עזה לשניים. השמש שקעה, הלילה ירד, יום חדש האיר, וציר 'טנצר' נותר סגור. הפלשתינים התקשרו לזעוק. תא"ל גדי אייזנקוט, מזכירו הצבאי של אהוד ברק, התקשר לפיקוד דרום, שהתעקש: 'טנצר' פתוח. אייזנקוט חזר לפלשתינים, שהתעקשו: "הציר סגור". אייזנקוט חזר לפיקוד דרום, וחוזר חלילה. בסוף פקעה סבלנותם של הפלשתינים. מוחמד דחלאן בעצמו ירד לציר 'טנצר' ונתקע שם, כי הוא סגור, בין מאות מכוניות ואלפי אנשים. התברר שההוראה לפתוח את הציר הגיעה, אבל החיילים לא קיימו אותה. התירוץ הרשמי: חפץ חשוד במחסום. אין חבלנים פנויים. החבלנים התפנו רק בסוף היום, כדי לגלות שהחפץ היה תמים, מה שקשה להגיד על המערכת.  מקרים זהים וקשים יותר אירעו כמעט בכל יום. הוראות כתובות של הדרג המדיני נוסחו, נכתבו, נחתמו ושוגרו לשום מקום. הן נותרו מתוייקות בקלסרים השונים. לאחר אחד הדיונים אצל ברק, התקיים דיון במטה הכללי. אחד האלופים אמר, בתגובה להוראות ביצועיות שקיבל: "אבל הדרג המדיני הורה להפסיק בשלב הזה את החדירות". הרמטכ"ל, שאול מופז, ענה: "אתה תעשה מה שאתה מוצא לנכון, על-פי מה שקורה בשטח. אם הדרג המדיני ירצה, הוא יעיר לך אחר-כך".  מה הפלא שאחד המח"טים, בהתבטאות בפני קצינים, העז להגיד משהו כזה: "כמעט שברנו אותם, אבל כל החיינדלעך האלה והדיבורים על הפסקת אש קילקלו לנו". מח"ט אחר, אל"מ גל הירש, תלה את הכישלון במטרה "לשבור אותם", בכך שהוחלט להכניס לאחת הערים הפלשתיניות משלוח של מלט. בוגי יעלון, שהיה סגן הרמטכ"ל ואחר-כך אלוף פיקוד המרכז, נשמע אומר יותר מפעם אחת שאין טעם לדבר כשיורים, וכל ענייני הפסק ת האש במהלך לחימה מזיקים ומיותרים.
אמנון ליפקין-שחק, מי שריכז בתקופה הראשונה את המאמץ המדיני להשגת הפסקת אש, הפסיק את פעילותו ופרש לאחר אחת הפעמים בה סיכם עם דחלאן סיכומים מפורטים, העביר אותם הלאה, ראה את ההוראה יורדת לשטח, ואת השטח מתעלם ממנה.  ליפקין-שחק החליט שהוא לא משחק יותר במשחק הזה. מי שנאלץ להמשיך, הוא מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יעקב ( מנדי ) אור, שניסה להגן בגופו על הנסיונות לשמור על נורמליות ועל גובה להבות סביר. אור פרש בסיום תפקידו, מצולק מחוויות קשות. אנשיו, שהיו פזורים בשטח, כונו על-ידי בכירי צה"ל 'המשת"פים'. פעם אחר פעם נוכחו לראות איך סחורה חקלאית שאמורה להיות משוחררת לשיווק בהוראת הדרג המדיני, נתקעת במחסומים, עד שאובד עליה הכלח. זה חמור, בעיקר כשמדובר בתות שדה ופרחים, ענפי ייצוא חשובים לאלפי משפחות ברצועה, מאבדים את ערכם המסחרי תוך יומיים-שלושה של עיכוב.
או, למשל, הוראה לספק דלק לרצועה, דרך מסוף הדלק. הוראה ברורה וחדה שניתנת בערב, רק כדי למצוא בבוקר רכב צבאי ששיגר המח"ט, חונה ליד מסוף הדלק ולא מאפשר ביצוע. מישהו ירה על מישהו לפני כמה שעות והמח"ט החל יט לעכב הכל, עד יעבור זעם. אהוד ברק האציל סמכויות למח"טים בשטח, ואלה החליטו להעניש, ככל שעלה על רוחם, את כל מי שרצו להעניש, או את סביבתו.  כך עקרו דחפורי צה"ל, בחודשים הראשונים של העימות, אלפי דונמים של גידולים, חממות, משתלות, כולל ציוד חקלאי, משאבות וטרקטורים, בצורה גורפת וחסרת אבחנה, ובאמתלה של "צרכים ביטחוניים". הפלשתינים הסתובבו אז עם תמונות של בתים ודירים שנהרסו על עדרי עיזים, בעודן בחיים. אלוף פיקוד הדרום נקרא לבירור אצל שר הביטחון לאחר שצה"ל עקר יער גדול ליד קיבוץ נירים, כדי לגלות אחר-כך שמדובר ביער שנטעו הקיבוצניקים.   בשלב מסוים גם אפרים סנה נשבר. הוא קיים כמה שיחות קשות עם ברק ושיגר לו מכתב נוקב. סנה אמר וכתב, בין היתר: "מהרמטכ"ל עד אחרון הסמלים במחסומים, אף אחד לא מיישם את המדיניות שלך". סנה אמר לברק, בעצם, שהצבא לא סופר אותו. שההוראות לא מתקיימות. שכל קצין עושה כראות עיניו. שצריך לטלטל את הרמטכ"ל, את הצבא, את אלופי הפיקוד. שהמדיניות של ענישה קולקטיבית והכבדה כלכלית לא משרתת את המטרה המדינית של הממשלה.

ראש הממשלה ברק חשש
ברק הקשיב. הוא ראה את המראות, שמע את הקולות ואסף את העדויות. בין היתר, שוחחו איתו בשלבים מסוימים גם בכירים פלשתינים, שדיווחו לו על דברים שקרו בשטח. "אין לך מושג מה אתם עושים", אמרו לו. ברק היה במילכוד: מצד אחד, האמין במערכת הצבאית אותה הכיר ובה צמח, ונתן לצה"ל אשראי מוגבר. מצד שני, הבין את הבעיה.  ברק חשש להתעמת עם צה"ל או הרמטכ"ל. הוא הריח בחירות וידע שעימות כזה יכול להיות הרסני. בדרך-כלל נהג להגיד למזכירו הצבאי, תא"ל גדי אייזנקוט: "תעיר לרמטכ"ל, ככה זה לא יכול להימשך". אייזנקוט השתומם: "איך אני יכול להעיר לרמטכ"ל? הוא המפקד שלי". אייזנקוט רמז, בעצם, שברק הוא שצריך להעיר.  אבל ברק המשיך לנמנם. בשלב מסוים נשבר גם הוא. ראש הממשלה קיים כמה בירורים עם קצינים בכירים, ביניהם הרמטכ"ל. גם אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, היה בין המוזמנים. הבירורים נעשו בפורום מצומצם ביותר, בחשאי, על-מנת שלא ידלפו. אנשים שנכחו שם תיארו את המעמד כ"נוקב וקשה" ואת ברק כמי שהגיע אליו "עם אקדח טעון, כדור בקנה ואיום מפורש לתקוע אותו בין העיניים של מי שימשיך להמרות את פיו". האיומים שוגרו, הנזופים ננזפו וחזרו לשטח, שם המשיך הברדק לחגוג.
צריך להדגיש: אין בדברים הללו כדי להצדיק או לתרץ את הרצחנות הפלשתינית במהלך השנתיים החולפות. שום דבר לא יכול להצדיק או לתרץ אותה, והפלשתינים, במידה רבה, הרוויחו ביושר את מה שספגו. אין במה שנכתב כאן כוונה להטיל אחריות, בכל הקשור לפרוץ המהומות, על ישראל. למטבע הזה שני צדדים לפחות. אין בהם כל כוונה להביע עמדה פוליטית. יכול להיות שצה"ל, שהיה נחוש בדעתו להטיל את מלוא עוצמתו על הפלשתינים, לגבות מהם מחיר דמים קשה וללמד אותם, אחת
ולתמיד, לקח שלא יישכח, צדק בגישתו זו. ההיסטוריה תספר על כל זה.  העניין אחר לגמרי: בישראל 2001 התברר, למי שלא ידע, שהצבא הוא קובע המדיניות והמבצע שלה. הצבא הוא מכתיב הקצב ומגלגל האירועים. לדרג המדיני אין שום יכולת לאכוף עליו משמעת או לבדוק אותו. בימים הקשים ההם, בספטמבר 2000, התברר באופן סופי שישראל אינה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שמסונפת אליו מדינה. הרשות המבצעת האמיתית אינה הממשלה, אלא מערכת הביטחון האדירה שבנתה המדינה סביב עצמה במהלך השנים. מערכת שמרכזת בידה, בלעדית, את כל אמצעי המודיעין, החשובה, הבקרה והתכ נון של המדינה, ועושה בהם שימוש כראות עיניה. בימי מבחן, כמו אלה שנחתו עלינו לפני שנתיים, אין על המערכת הזו בקרה אמיתית, והכל תלוי ברצונם הטוב של בכיריה והפנמתם את ערכי הדמוקרטיה, השלטון התקין והחוק.  ראש הממשלה ברק גילה, בדרך-כלל, קור רוח. לקראת סוף כהונתו הירבה לזגזג, הכריז בבוקר הכרזות אותן ביטל בערב, כינס דיונים ארוכים עם מסקנות מלומדות, אותן גנז כעבור כמה שעות, וחוזר חלילה. בדרך-כלל לא איבד את עשתונותיו, גם ברגעים הקשים ביותר.  נקודת השבירה שלו היתה הלינץ' שנעשה בשני חיילי צה"ל, לעיני המצלמות ברמאללה. ברק, על-פי עדי ראייה, השתולל. הוא הורה להשתמש מיד במטוסי 16 F- נגד מטרות רבות בעת ובעונה אחת. הוא הכריז, בפורומים סגורים, על "מלחמת גוג ומגוג". הוא בער מזעם. שגריר ארה"ב, מרטין אינדיק, התקשר וברק הורה, ברוגז, לא לענות לטלפון. עד הערב עמלו אנשיו קשות להרגיע אותו. אפרים סנה התייעץ עם יוסי ביילין, שניסה כל מיני טקטיקות. בסופו של דבר, הומרו מטוסי ה- 16F- במסוקי קרב. עזה ספגה באותו לילה את התקפת המסוקים הכבדה ביותר אי-פעם, ישראל חצתה את סף ההבלגה והעימות כולו עלה מדרגה, אול י אפילו קומה שלמה, בן-לילה.

רב-אלוף משה יעלון, הרמטכ"ל הנוכחי, אמר בראיון כי הוא "הרמטכ"ל של כל עם ישראל". גם שאול מופז, קודמו, אמר דברים דומים בשיחות דיסקרטיות. "אנחנו חייבים דו"ח לעם ישראל", אומרים הרמטכ"לים שלנו, וטועים טעות קשה. הם לא חייבים דו"ח לעם ישראל. הם פקידים, לא נבחרי ציבור. הם ממונים על תיפקוד הצבא, וחייבים דו"ח לפיקוד העליון של הצבא, היא הממשלה. ממשלת ישראל, היא החייבת דו"ח לעם ישראל והיא שנבחרה על ידו.  הממשלה צריכה לקבוע את המדיניות, לתת את ההוראות, להנחיל את הרוח ולסמן את הכיוון. בימים הקשים של ספטמבר 2000, ובחודשים שבאו אחר-כך, קשה להגיד את כל זה על ממשלתו של אהוד ברק. עשרות אנשים, ביניהם קצינים בכירים ואנשי ביטחון, השמיעו את דעתם בפני הח"מ לקראת הכנת כתבה זו. רק מעטים מהם פוליטיקאים, או בעלי אג'נדה פוליטית. רובם מאוחדים בדעה כי הימים הללו, עליהם תקראו כאן, היו ימיה השחורים ושעותיה הקשות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. חלק מהמרואיינים מודים כי לעתים אף חששו לגורלה של הדמוקרטיה הזו, בקצב הזה, לאורך זמן.

השר שלמה בן-עמי תיאם
ככה זה התחיל: לקראת סוף ספטמבר 2000 נדמה היה שהעסק מתחיל לזוז. ב-24 בחודש הגיעה ארצה משלחת מנהיגים יהודים גדולה, פגשה את ברק וערפאת (בנפרד) והתרשמה מרוחם הטובה ומהאופטימיות שלהם.  למחרת, 25-ב בחודש, הגיע ערפאת לביתו של ברק בכוכב יאיר, למפגש המוצלח והפורה ביותר שקיימו השניים ( שהפך גם לאחרון ). הם הכינו שם, יחד, את מפגש צוותי המו"מ שתוכנן להמשך השבוע בוושינגטון, הפגינו אופטימיות, התבודדו 40 דקות בארבע עיניים, בסוף הערב נישק ערפאת את נאוה ברק ונפרד בדמעות מידידו החדש.  בין 26-ה 28-ל בחודש נפגשו צוותי המו"מ בוושינגטון. הושגה התקדמות רבה. דובר שם על קמפ דיוויד 2, מתישהו בנובמבר, על סגירת פערים, על כינוס לקראת הכרעה. השר שלמה בן-עמי, שעמד בראש הצוות הישראלי, עסק מוושינגטון בעוד עניין פעוט שנפל עליו במסגרת תפקידו הנוסף כשר לביטחון פנים: תיאום ואירגון עלייתו הצפויה של אריאל שרון, ביום חמישי, 28 בספטמבר, להר-הבית.  בירושלים ישב באותם ימים ניצב יאיר יצחקי, מפקד המחוז, והתכונן. בכל הערכות המצב שקיים, בתדירות של כמה פעמים ביום, הוא העריך ( והדבר מתועד בכתובים ובהקלטות ), כי "אין דפ"א" (אין דרך פעולה, אין אפשרות כלשהי ) שביקור שרון בהר הבית יעבור בשלום. הצפי: נפגעים, מהומות, אפשרות להתפשטותן במעגלים, אולי עד התלקחות כללית. ההערכה הזו כללה גם את התגובה השנייה והשלישית בעקבות העלייה, לא רק את יום האירוע עצמו.  באחד הדיונים הציע יצחקי לשגר לשרון איזושהי דמות מקצועית סמכותית, שאינה פוליטית, כדי להניאו מכוונתו לעלות להר הבית. מישהו, נניח, כמו ראש השב"כ, שייסע לחוות שקמים ויניח לפתחו של שרון את ההתרעות, את התוצאות האפשריות, וידבר על ליבו. אהוד ברק, בחולשתו הפוליטית הכרונית, לא היה מסוגל לאסור על שרון את המעשה, וחשש לעשות כן. ברק גם לא התנגד לשדרג מעט את מעמדו הציבורי של שרון מול נתניהו. שרון, מצידו, רצה להמחיש את ריבונותנו הנצחית על הר הבית ולעלות לשם בגאון. בדיעבד התברר כי הוא היהודי האחרון, עד לרגע זה, שנכנס להר בגלוי. מאז שפרצו המהומות, הוואקף אוסר על יהודים כניסה לאתר.
לו התקבלה הצעתו של יצחקי לשגר איש ביטחון בכיר לאריאל שרון, יתכן וראש הממשלה היה נמנה היום עם קבוצת המוזהרים של ועדת אור, לבדיקת אירועי אוקטובר. ההצעה לא התקבלה. שרון עלה להר הבית, האירוע עבר בשלום יחסי. למחרת בבוקר כינס בן-עמי, ששב במקביל מוושינגטון, את ניצבי המשטרה בתל-אביב כדי להודיע להם מי מהם ימונה למפכ"ל. יצחקי, שידע שצפויה לו במהלך היום 'חגיגה' בתפילת יום השישי על הר הבית, ביקש להעביר את הכנס לירושלים. בן-עמי התלבט, התחבט במשמעות הפוליטית, אבל השתכנע.  יצחקי הגיע מוקדם בבוקר לתדרך את כוחותיו על ההר, משם מיהר ללישכתו של שלמה בן-עמי, שמע ממנו שהמפכ"ל הבא הוא שלמה אהרונישקי, לקח ללב, ויתר על מסיבת העיתונאים ומיהר בחזרה להר הבית.
סגן מפקד המחוז קראוזה החליט בדקות הראשונות של האירוע חטף יצחקי אבן גדולה בראש, התעלף ופונה לבית-החולים. כך מצא את עצמו סגנו, תנ"צ דוד קראוזה, בראש הכוחות המרוגזים על פציעת מפקדם. קראוזה החליט לפרוץ אל תוך ההר. החלטה שחרצה, בדיעבד, את גורל הסביבה כולה.  יצחקי התעורר כעבור 40 דקות בבית-החולים ושאל מה קורה. "קראוזה פרץ לתוך ההר", אמרו לו. "אוי ואבוי", אמר יצחקי. בן-עמי מכנה, עד היום, את קראוזה "הג'ינג'י המטורף". לולא פרץ לתוך הר הבית, יתכן ושמונה פלשתינים לא היו נהרגים עליו, יתכן ו-12 פלשתינים לא היו נהרגים למחרת בעזה, ויתכן שרבים מאיתנו היו היום בחיים. ייתכן גם שלא.
מה שברור הוא, שבאותם חמישה ימים הרי גורל בסוף ספטמבר, היתה ישראל קרובה כל-כך, רחוקה כל-כך, שבירה כל-כך. מצד אחד, ראש ממשלה חדור רצון היסטורי להעביר מהלך גיגנטי וללכת עד הסוף. קילומטר אחד ממקום מושבו, ניצב ראש ממשלה עתידי, חמוש במשקפי שמש, עולה להר הבית במחווה ראוותנית הירואית. ביניהם משטרה נרגזת, תחת פיקוד זוטר ועצבני, מאבדת את הצפון ואת הרגישות על ההדק. כל השאר היסטוריה.

ראש הממשלה שרון כבש
כשפרצה אינתיפאדה אל-אקצה ניצבו שניים מגיבוריה בשני קצוות מנוגדים לחלוטין של הנדנדה הפוליטית. מצד אחד יאסר ערפאת, מנהיגם המוכתר, הבלתי-מעורער והמקובל בכל העולם, של הפלשתינים, האיש ששרד אין-ספור ראשי ממשלה ורמטכ"לים בישראל, נשיאים בארצות-הברית ושליטים במדינות ערב.  מצד שני עמד אריאל שרון, לכאורה יו"ר האופוזיציה, אך במציאות פוליטיקאי דהוי, כמעט נשכח וחסר-סיכוי אל מול הפופולריות השאפתנית של בנימין נתניהו. אנשיו, להלן חברי-הכנסת של הליכוד ( חוץ מרובי ריבלין ), ריננו מאחורי גבו, נדו לעברו ברחמים, ממתינים בקוצר רוח ומתקינים עצמם לבואו של המלך החדש.  היום, במלאת לה שנתיים, הפכה האינתיפאדה הזו את הקערה על פיה. ערפאת עזוב, בודד ומושפל במוקטעה ההרוסה, אנשיו נדים לו מאחורי הגב, מחפשים את האבן הראשונה ליידות בו. הוא עדיין סמל פלשתיני, אבל הוא מעולם לא היה פאתטי יותר. האמריקנים מחקו אותו. האירופים כועסים עליו וכמעט מחרימים אותו. אפילו העולם הערבי מביט בו בזעם.  ומולו, אריאל שרון. מלך ישראל הבלתי-מעורער. שולט בסקרים, מלהטט בקואליציה, מהפנט את האמריקנים ומקובל בכל העולם. שרון שבה את בוש ( בקסמיו ) ואת ערפאת ( בחייליו ), והגיע לגבהים נדירים לפוליטיקאי ישראלי. הוא כבש את יהודה ושומרון, ריסק את הרשות הפלשתינית וקבר מאות הרוגי פיגועים, כל זה עם שמעון פרס בממשלה ופואד בקואליציה. ההיה, או חלמנו חלום? היה גם היה.
איך זה קרה? בסבלנות, התמדה, תוך שימוש בכמויות מסחריות של מזל וטיימינג מושלם. זה התחיל עם 'קארין איי', ספינת הנשק שהשיט לכאן ערפאת בעודו נואם על הפסקת אש ומפטפט עם הגנרל אנתוני זיני.  הרמטכ"ל, שאול מופז, שזיני היה מדריכו בקורס מתקדם בארה"ב, פגש את השליח האמריקני בארבע עיניים. מופז ידע כבר אז ש'קארין איי' עושה דרכה לכיווננו. "באת לכאן למשימה קשה מאוד, אבל נעשה הכל כדי לעזור לך", אמר לזיני. "אני אשתדל", אמר הגנרל.  בינתיים, שלף חיל הים את ה'קארין אי' והנחית אותה באילת. האמריקנים הזדעזעו. מופז בעצמו טס לארה"ב, הניח את החומר על שולחנה של קונדוליסה רייס וחכך ידיים. "ג'נרל", אמרה לו קונדי, "אין לי מה להגיד". הקשר בין ערפאת לחמנאי ולנסראללה הוציא את האמריקנים מדעתם, אבל הם שמרו עדיין על פאסון, ועל ערפאת.

תת-אלוף גלעדי המליץ
בחודש מארס 2002, הגיע זיני פעם נוספת, לביקורו השלישי. הוא הניח על השולחן את תוכנית העבודה שלו ליישום הבנות טנט. "קבלו אותה או דחו אותה", אמר לישראלים ולפלשתינים, "אני לא מקיים מו"מ על זה".

התוכנית לא היתה קלה עבור ישראל, אבל אפשרית. ראש אגף תכנון אסטרטגי באג"ת, תא"ל עיבל גלעדי, ישב על התוכנית עם קציניו עד אמצע הלילה. בסופו של דבר החליט להמליץ לקבל את התוכנית ככתבה וכלשונה.

תא"ל גלעדי הגיע ללישכתו של ראש הממשלה שרון אחרי חצות. הם ישבו על התוכנית, עברו סעיף סעיף, שורה שורה. שרון קיבל את המלצת הצבא. זה היה הקו של שרון לכל אורך הדרך: אומר 'כן' לכל הצעה אמריקנית, נכנס בהיסוס לכל מסדרון מדיני, בידיעה שערפאת יחלץ אותו משם, במהירות וביעילות. בשעה אחת וחצי בלילה התקשר תא"ל גלעדי מלישכת ראש הממשלה לאמריקנים. "מדינת ישראל החליטה לקבל את התוכנית", אמר להם, "זה לא שאין לנו כאבי בטן, אבל אנחנו
מרימים את הכפפה".

ערפאת, כזכור, לא קיבל את התוכנית. בהתחלה התחמק, אחר-כך דחה. אחר-כך שיחרר את רסן הטרור, שהתפרץ והביא על ישראל את אחד החודשים השחורים בתולדותיה ( באותו חודש מארס נהר גו כאן 131 אנשים וקרוב ל-700 נפצעו ). השיא היה, כזכור, בטבח ליל הסדר במלון 'פרק' בנתניה.

ישראל יצאה למבצע 'חומת מגן'. המבצע הביא על ערפאת את השלב השני בתהליך הדה-לגיטימציה המזורז שלו: חומר מודיעיני שנאסף בקפידה והצביע על חלקו בטרור. החומר זרם לירושלים, לתל-אביב ולוושינגטון בקצב מזורז. האסימון של האמריקנים לא נפל עדיין, אבל החל להתנדנד.

ראש ה-סי.איי.איי, ג'ורג' טנט, היה הראשון שגמר אומר לגמור עם ערפאת. מחלקת המדינה במשרד החוץ הפעילה עליו לחץ הפוך. מופז, בפגישתו עם קונדוליסה רייס, הפציר בה: "לא תהיה לכם ברירה בסוף, אתם חייבים להכיר בו כטרוריסט. אין שום סיכוי להגיע איתו להסדר".

מופז אמר את מה שחשב, והתכוון לכל מלה. הוא דיבר בדם ליבו. הבעיה היא, שטקסטים כאלה לא אמורים להיאמר מפיו של רמטכ"ל לדיפלומט או פקיד זר, על אדמת וושינגטון. הם לא אמורים להיאמר על-ידי רמטכ"ל בכלל. אבל לא זה הנושא עכשיו.

היו"ר ערפאת שלף
בינתיים, החל נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, להתכנס לכיוון נאומו ההיסטורי. ערב הנאום עשה ערפאת עוד אחת משגיאותיו, כנראה הקשה ביותר. הוא פגש את איש התנזים מוחמד נאפעי, והעניק לו 20 אלף דולר תמורת ייצור פיגועים. נפאעי יצא והחומר הגיע, כמובן, לידיים ישראליות. בירושלים חיכו בכל רגע לנאום הנשיא וידעו שיש כאן הזדמנות בלתי חוזרת. התפתח קרב נגד השעון.

ראש אמ"ן, האלוף אהרן פרקש-זאבי, התקשר לחוויאר סולנה, ודיווח לו על התגלית. היועץ המדיני של שרון, דני איילון, התקשר לקונדוליסה רייס עם הסיפור. במקביל, הורץ הנספח הצבאי בוושינגטון, האלוף משה עברי-סוקניק, עם המסמכים האותנטיים למשרדה של רייס, שהתקשרה לדווח לנשיא. אחרי שכל זה קרה, בא הבינגו: אריאל שרון בעצמו הרים טלפון לנשיא, ערב הנאום, לשיחת נפש גלויה. נשיא ארה"ב, איש נוקב וברור של שחור ולבן, טובים ורעים, טרוריסטים ולוחמי חירות, החליט: לא עוד ערפאת, לא עוד שפיכות דמים.

במהלך מבצע 'חומת מגן', שנערך למחרת מוצאי ליל הסדר, פשטו לוחמי 'גולני' על המוקטעה, בה הצטופף יאסר ערפאת עם קומץ שומרי ראש וחבורת מבוקשים.

מפקד הסיירת, רס"ן מרדכי כהנא ( אגב, קרוב משפחה ישיר של הרב כהנא ז"ל ), שבר את אחד הקירות הפנימיים במיתחם. מן העבר השני התגלה לפתע, בכבודו ובעצמו, יאסר ערפאת. המנהיג הפלשתיני שלף אקדח. נשמעה ירייה. עד היום לא ברור מי ירה אותה. ערפאת נלקח משם לחדר אחר על-ידי אנשיו. אחד משומריו נהרג. מאחורי כוח 'גולני' התמקם צוות מו"מ מטכ"לי, שהחל לנהל מגעים עם הפלשתינים הנצורים במוקטעה. הוכנה כבר טיוטת הסכמה: ערפאת ושומרי ראשו בחוץ, כל המבוקשים בפנים בידינו.

ברגע האחרון התקבלה פקודת 'חדל' מלמעלה, מלישכת שר הביטחון בנימין בן-אליעזר וראש אג"ת האלוף גיורא איילנד. הפקודה ניתנה בניגוד לדעתו המפורשת של הרמטכ"ל, שהטיף במשך כל אותו היום באוזני כל מי שהסכים לשמוע ( בעיקר ראש הממשלה ושר הביטחון ), שצריך להעיף את ערפאת קיבינימט, לכל הרוחות. זו שגיאה היסטורית, אמר מופז, אסור לנו להשאיר אותו פה.

ערפאת נשאר בסופו של דבר, עד היום. מופז הגיע למוקטעה, אסף את האנשים לתדריך ואמר להם: רבותי, אנחנו במצוד. מן-האנט. תביאו לי את ברגותי.

הרמטכ"ל מופז התעקש
שאול מופז, לוחם בנשמתו, ראה בברגותי 'אוייב העם'. יחד עם המלצתו הנצחית לגרש את ערפאת, הוא דרש בתוקף ובהתמדה מהדרג המדיני לעצור את מרואן ברגותי. הדרג המדיני היסס. אמרו לו שברגותי הוא מנהיג הרחוב, מעצרו יחולל מהומה רבתי, תהיה סערה בעולם, אלפי פלשתינים יעלו על המחסומים. מופז התעקש.

עם פרוץ מבצע 'חומת מגן' העריך הרמטכ"ל, על סמך מידע מודיעיני, שג'יבריל רג'וב לקח את ברגותי תחת חסותו ונתן לו מקלט, כהשקעה לעתיד. וכך מצא עצמו צה"ל בפאתי מיתחם המיפקדה של רג'וב בביתוניא. לאחר שהסתיימה ההשתלטות, פנה מופז לאלוף פיקוד העורף, האלוף יוסף מישלב, וביקש ממנו "להפוך את הבניין ולמצוא את ברגותי".

מישלב הפך את הבניין, לא מצא את ברגותי אבל מצא קירות כפולים, חדרי עינויים, מדי צה"ל, מסמכים, ארכיונים ומודיעין מפורט על אלופי צה"ל, מפקדיו ופוליטיקאים רבים. מופז לא התייאש. הוא קרא לראש אמ"ן, האלוף פרקש-זאבי, ואמר לו: "יש לך שבוע לברר ולמצוא איפה ברגותי. בעוד שבוע אנחנו יודעים איפה הוא". במקביל, ניהל גם השב"כ מצוד אחרי ברגותי והפעיל את כל האמצעים הקיימים במאמץ ללכוד אותו. כשמופז נשאל אם קיב ל אישור מהדרג המדיני לעצור את ברגותי, נהג להגיד: "יש אישור, אין אישור, תמצאו לי אותו, אני אביא כבר את האישור".

כך היה: ברגותי נלכד בעיצומו של ניסיון "לעבור דירה". אחיו, אחמד, העביר אותו לדירת מסתור אחרת וצה"ל איתר את מיקומו. המצב היה מוזר: המבוקש הבכיר ביותר במדינה נמלט מדירה לדירה, נתפס בדרך לדירת המקלט החדשה שלו, רועד מפחד.

הרמטכ"ל היה באותה שעה בטיסה לאלון מורה, לביקור תנחומים אצל משפחת גביש, שנפגעה קשות בפיגוע שאירע שם כמה ימים קודם. בכניסה לבית האבלים שאל אותו אחד הנוכחים: "מה עם ברגותי?"

מופז שתק. בטלפון הסלולרי הוא ניהל, באותן דקות, את המצוד. אחרי שקיבל את הידיעה שהמבוקש אותר ונשאל מה לעשות, הורה הרמטכ"ל: לכתר אותו. "אל תדאגו", אמר, "אני אשיג אישור מעצר בינתיים". מפקד האוגדה, תא"ל גרשון יצחק, שאל אותו בטלפון מה לעשות אם ברגותי יתגונן, ישלוף נשק, יפתח באש או ייפגע. "אני מכיר את הפרופיל שלו, את האישיות", הרגיע מופז, "הוא פחדן, הוא לא יירה, אין לכם מה לדאוג".

אחרי שאחמד ברגותי הסגיר עצמו ונשבע שמרואן לא בבית, נתן מופז את האור הירוק לפריצה פנימה. "אל תדאגו", הרגיע שוב את הלוחמים, "הוא לא יעשה כלום".

הרמטכ"ל צדק. ברגותי ישב על הספה, רועד מפחד וביקש כוס מים. הרמטכ"ל השיג את האישור לעצור אותו, כפי שניבא. הכל בא על מקומו בשלום ( יחסי ).


לאחר שפיטר את שר הביטחון יצחק מרדכי, התפנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לשתי משימות עיקריות: הוצאה הדרגתית של צה"ל מלבנון והקמת המועצה לביטחון לאומי. מרדכי, שהיה שר ביטחון דומיננטי ופופולרי, ייצג בנאמנות את מערכת הביטחון, שהתנגדה בחריפות לשני המהלכים הללו. עכשיו, לאחר לכתו, יכול היה נתניהו לבצעם. כך לפחות הוא חשב.

בשיחותיו הראשונות עם מחליפו של מרדכי, שר הביטחון החדש משה ארנס, אמר ביבי: "מישה, אי-אפשר לסבול יותר את המצב בדרום-לבנון, בוא נחשוב על התחלת יציאה". נתניהו ביקש מארנס להכין במהירות האפשרית תוכנית פעולה מפורטת ליציאת צה"ל מלבנון, כולל לוח-זמנים. ארנס ציין שצריך להתייעץ עם הרמטכ"ל ועם צמרת צה"ל. נתניהו הסכים: "תתייעץ עם מי שצריך, העיקר שתכין ותציג לי תוכנית במהירות".

לכאורה, בקשה פשוטה של ראש ממשלה נבחר. המציאות, התברר לנתניהו, מסובכת הרבה יותר. בתמימותו חשב שמערכת הביטחון תספק את הסחורה המבוקשת במהירות וביעילות. הוא טעה. הרמטכ"ל וצמרת צה"ל חשבו אחרת.

באחת מפגישותיו האישיות עם הרמטכ"ל שאול מופז, אמר לו נתניהו: "שאול, אני מבקש שתתחילו להתארגן ליציאה מלבנו ן". מופז: "שמע, צריך לעשות את זה בהסכם עם הסורים, בלי הסכם אסור לנו לסגת". נתניהו: "אם נחכה להסכם עם הסורים לא נצא אף פעם. המצב הזה בלתי-נסבל. אני רוצה תוכנית איך יוצאים מלבנון בלי הסכם עם הסורים. לפחות תתחילו לכנוס פנימה את המוצבים הקדמיים, החודרים". מופז: "זה מסוכן. זה ישדר חולשה, סימן שאנחנו מתקפלים".

הרמטכ"ל המשיך ופירט את מגוון הסיבות נגד יציאה ( לא חסרו כאלה ). נתניהו לא השתכנע. בחושיו הבין שהנושא הלבנוני נמצא בראש סדר העדיפויות של הציבור. הוא השתכנע שהגיע הזמן להפסיק את שפיכות הדמים המיותרת שם. הוא חזר לשר הביטחון שלו, ארנס, והדגיש שוב: "מישה, אני מבין שיש שם, בצבא, התנגדות רצינית. אני בכל זאת רוצה שתציג בפני תוכנית מפורטת".

ארנס שמע, הבין וניסה ליישם. התוכנית המבוקשת הזו מעולם לא הוגשה לנתניהו. מאז ועד שהובס בבחירות, היה נתניהו מעלה את עניין התוכנית מחדש בכל שיחה עם ארנס, וגם לאחר כל פיגוע או תקרית בלבנון. "מה עם התוכנית, איפה התוכנית, ביקשתי תוכנית".

לו זה היה תלוי בצה"ל, היה נתניהו מחכה לתוכנית שלו עד היום. מערכת הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון ( גבי אשכנ זי ) ושאר הבכירים, פשוט סירבו להגיש תוכנית כזו, מיסמסו אותה, העבירו את הזמן והתחמקו, בתקווה שמשהו יקרה בדרך - או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות.

בינתיים, המשיכו למות החיילים והגיעו הבחירות לראשות הממשלה. אחריהן הגיע אהוד ברק. הוא לא הביא איתו תוכנית ולא נזקק לכזו. הוא הביא איתו הצהרה פוליטית מפורטת, התחייבות פומבית, טלוויזיונית, ליציאה מלבנון, כולל תאריך יעד. את זה, אפילו צה"ל לא היה מסוגל לעצור.

הביקורת על ברק, בתוך צה"ל, היתה קטלנית. ראש אמ"ן, האלוף עמוס מלכא, שיגר אליו )עם העתק לרמטכ"ל( מכתב נוקב וקשה, בו קבל על כי ההחלטה לצאת מלבנון התקבלה בלי לקיים דיון והתייעצות כלשהי עם מערכת הביטחון. מלכא עצמו היה בחו"ל כשהקבינט ישב על המדוכה, ורתח מזעם. אחר-כך, לאחר קבלת ההחלטה, שיגר לברק מכתב נוסף, מפורט, ובו הערכת המודיעין האישית שלו על הצפוי בחזית הצפון לאחר היציאה. מלכא חזה את הנולד בדייקנות רבה. מרבית התרחישים שהציג במכתבו
התרחשו אחר-כך בשטח. הוא כתב על מפגש אפשרי ונפיץ בין "הניצוץ הלבנוני לאדי הדלק הפלשתיניים".

אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון בכפייה, כמעט בכוח. הוא הפיק את לקחי נתניהו ( השניים שוחחו על הבעיה במהלך החפיפה וביבי הזהיר אותו ) ולא שיתף את בכירי הצבא בדיונים לקראת היציאה. כך, לאחר נסיונות רבים ומאומצים, הצליח סוף-סוף הדרג המדיני הנבחר בישראל, לכפות את רצונו על צה"ל, שאמור להיות דרג ביצוע כפיף וממושמע. מוטב מאוחר? לא בטוח: יכול להיות שאם נתניהו היה יוצא מלבנון עוד לפני ברק, היו פני הדברים באזורנו נראים היום לגמרי אחרת. יכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שצה"ל התנהג בפרשה הזו ( כמו בפרשות רבות אחרות ) כגוף ריבוני לכל דבר: לא רק מופקד על יישום המדיניות, אלא גם על עיצובה וקביעתה.

שר החוץ בן-עמי ביקש
שוב: חובה להדגיש: אין כל קשר בין טיב ההחלטות עצמן לעצם הדיון. יכול להיות שהיציאה מלבנון היתה שגיאה היסטורית הרת-אסון. את זה תברר לעצמה ההיסטוריה. אנחנו התכנסנו כאן בשמה של הדמוקרטיה, וזו אינה יכולה לסבול מצב בו החלטה על יציאה ( או כניסה ) מלבנון ( או אליה ) לא תתקבל על-ידי ממשלה ריבונית, אלא באמצעות מטה כללי דומיננטי. העם בוחר את ראש הממשלה ושר הביטחון, אלה ממנים את הרמטכ"ל. ולא להפך.

מערכת הביטחון של מדינת ישראל אוצרת עוצמה אדירה, חסרת-תקדים במונחים מערביים. חוץ מהכלים המלחמתיים, המודיעיניים והטכנולוגיים, מדובר גם בכל הקשור לחשיבה ותכנון. במדינות המערב יש גופים אזרחיים, בדרך-כלל מועצה לביטחון לאומי או גוף דומה, שמופקדים על החשיבה האסטרטגית לטווח ארוך ומשקללים לתוכם את כל הנתונים. אצלנו - יוק. הכל מתוכנן ומעוצב מבעד לכוונת הרובה, צלב המטרה וחרך הירי. אגף התכנון של צה"ל הוא הפוסק האחרון.

כשניסו להקים חטיבה לתכנון אסטרטגי במשרד הביטחון, היא הוחזרה אחר-כבוד לצבא. כשניסו להקים מועצה לביטחון לאומי ( נתניהו ) במודל אמריקני-אירופי, הוא נבעטה על-ידי הצבא אל השוליים. לאחר ע זיבתו של ראש המועצה הראשון, דוד ברי, ויציאתו לוושינגטון, ניצל צה"ל את המצב והתעלל ביורשו, האלוף גדעון שפר. מערכת הביטחון לא שיגרה נציגים לדיונים במועצה, ואם שיגרה, היו אלה נציגים זוטרים, לא בקיאים וחסרי השפעה.

צה"ל לא סובל גופים מתחרים לידו, ועושה הכל כדי לנתק אותם, לייתר אותם, למזער אותם. ה'דעה האחרת' מובלעת במקרה הטוב, נשמטת ונעלמת ברוב המקרים הרעים. צה"ל מחזיק בבלעדיות על הכל: הלב, המוח, הידיים, הרגליים והעיניים של מדינת ישראל. כשמנסים לקחת ממנו, או לפחות לחלוק איתו, את אחד מחושי הקיום הללו, הוא מגיב בחריפות ובברוטליות. כמו ילד שמנסים לקחת ממנו צעצוע. ילד חזק, עצבני ומסוכן.

הנה דוגמה נוספת: בתקופתו של אהוד ברק הוקמה 'מינהלת השלום'. גוף שאמור היה לרכז את עבודת המטה וההכנות למו"מ, לבצע אינטגרציה בין הגורמים השונים ( בכללם צה"ל ), לשקלל את האינטרסים, הנתונים, לתכנן ולהציע. בראשה הועמד אל"מ שאול אריאלי, אחד הקצינים המוכשרים והמנוסים ביותר במערכת, בקי מאין-כמותו בתהליך השלום, הגון וישר דרך.

עד מהרה מצא עצמו אריאלי במאבק מפרך, אינסופי, מול מערכת הביטחון. מה לא עשו כדי לטרפד אותו. השיא הגיע כשהתברר שאגף התכנון לא מוכן לאשר לאנשי מינהלת השלום לשרטט מפות. בכל פעם שאהוד ברק או שלמה בן-עמי ביקשו מפה מסוימת ופנו עם הבקשה למינהלת, צץ צה"ל ותקע את העסק.

ספק המפות הקבוע של הדרג המדיני הוא צה"ל, באמצעות אגף התכנון. שם נמצאים האמצעים, המידע, התוכנות הנדרשות. כשהתברר לצה"ל שאל"מ שאול אריאלי מסוגל לייצר מפות בעצמו ושולט בחומר, נתקפה המערכת בהלה. כששר החוץ בן-עמי ביקש, למשל, מפות אופציונליות להסדרים שונים, באחוזים שונים ( של השטח שיינתן לפלשתינים ), סירב הצבא לשתף פעולה עם אריאלי. ניתנה הנחיה לא לשתף את מינהלת השלום בשירטוט מפות, לא להניח לאנשיה גישה לתוכנות.

מפות ומידע שביקש ראש הממשלה ברק נמסרו לו בדרך עקיפה, לא באמצעות מינהלת השלום, אלא בפגישות אישיות עם הרמטכ"ל, כדי לעקוף את המסננת של המינהלת ואת האפשרות שהמידע יעובד בדרך שלא מקובלת על הצבא. לשיא הגיעו הדברים כשצה"ל נאלץ, בסופו של דבר, להכין מפות מסוימות על-פי דרישת ברק ובן-עמי. בהנחיית הרמטכ"ל הוגשו המפות האמורות על-ידי מרכז המיפוי הצה"לי, אך סמל צה"ל המתנוסס במרומי המפה נגזר מתוכה. בכספות שונות בירושלים ובתל-אביב נמצאות
המפות הללו עד היום, מפות עם חור מרובע בחלקן העליון, חור שחור, בו אמור היה להיות סמל צבא ההגנה לישראל, אבל הוא איננו.

הצבא ציית להוראה באופן חלקי ובאיחור רב, תוך נקיטת אקט של בידול עצמי ממנה. הרמטכ"ל לא רצה להיות חתום על המפות הללו. מה הפלא שלאחר פרוץ האינתיפאדה סירבו אלופים ( בעיקר אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן ) להשתתף בשיחות או מפגשים עם עמיתיהם הפלשתינים, כל עוד הלחימה בשטח נמשכת. קצינים בכירים פשוט סירבו להופיע וליטול חלק במו"מ, באקט מדהים של הצהרת עצמאות פרטית.

ראש המינהלת אריאלי מאס
אנשי מינהלת השלום לא התייאשו. הם הכינו מפות, ועוד איך. כדי לעקוף את האיסור הצה"לי הוכנו המפות על בסיס של מפות כבישים ודרכים, בלי להשתמש בתוכנות המשוכללות של אגף התכנון. העיקר שברק ובן-עמי קיבלו, בסופו של דבר, את מבוקשם, למרות התנגדות הצבא. שאול מופז עצמו שאל את ברק, טרם יציאתו לקמפ דיוויד, עם איזה מפות הוא מתכוון להגיע לשם. ברק השיב שהוא מתכוון להציג לערפאת מפות של 92 אחוז ( נסיגה ). מופז מחה. בסופו של דבר ובדיעבד, אומר היום
מופז, בן-עמי כפה על ברק הצגת מפות של 97 אחוז ( בטאבה ). הצבא התנגד. שוב: יכול להיות שהצבא צודק. להתנגד אסור לו.

צה"ל מיעט לשגר נציגים לדיונים והערכות מצב שהתקיימו במינהלת השלום. כך, למשל, בדיון נרחב על הקלות לפלשתינים שהתקיים באולם הישיבות של הקבינט בכנסת. מתאם הפעולות בשטחים, אנשי המינהלת, סגן השר אפרים סנה, כולם ישבו והמתינו לנציג צה"ל. אלא שהוא לא בא. הצבא סירב להשתתף. בסופו של דבר ולאחר לחץ, הסכימו בצה"ל שאל"מ דני תירזה, ששהה במשכן לאחר שהשתתף בדיון קודם, יישאר גם לדיון הזה.

אחר-כך, בבירור מקיף שנערך סביב הסוגיה הקשה הזו, הודה סגן הרמטכ"ל משה יעלון שמדובר בתקלה. "אם זה נכון זה רע מאוד", אמר, "אבל מצד שני לא יתכן שתקבלו החלטות בלי נציגים שלנו".

בשלב מסוים מאס אל"מ שאול אריאלי במצב הזה והחליט לפרוש. צה"ל ניסה לפתות אותו לתפקידים אחרים. אריאלי, אנציקלופדיה למו"מ, לתהליך המדיני ולפלשתינים, היווה עצם בגרונו של צה"ל כל עוד עמד בראש מינהלת השלום והתהליך המדיני. אלא שהוא התעקש. אחרי שנשבר הלך אריאלי לרמטכ"ל ואמר לו את אשר על ליבו: "אני לא מעריך אתכם, אתם מבחינתי תקלה קשה, אסון לאומי. אני רוצה להשתחרר".

ראש הממשלה אהוד ברק ניסה לשכנע אותו להישאר בתפקיד. אריאלי, בשיחה שקיים עם ברק במעונו בירושלים, דרש גיבוי מלא מהרמטכ"ל מופז, כתנאי להישארותו. הוא הלך למופז, שהבטיח גיבוי מלא, סמכויות ושיתוף פעולה. אריאלי חזר לברק בירושלים ודיווח. ברק הרים טלפון לרמטכ"ל כדי לוודא. הרמטכ"ל אישר. ברק פנה למזכירו הצבאי, תא"ל גדי אייזנקוט, וביקש ממנו לסגור את הכל בכתב. אייזנקוט הרים טלפון ללישכת הרמטכ"ל, קיבל אישור על הכל ונתן אור ירוק.

מאז ועד היום ממתין שאול אריאלי למה שהובטח לו. פתאום צצה חוות-דעת של ראש אגף התכנון האלוף שלמה ינאי, על-פיה לא ראוי שלובש מדים יעמוד בראש המינהלת. חוות-הדעת גובתה בחוות-דעת דומה של הפרקליט הצבאי הראשי. על-פי אריאלי, ברק וגורמים נוספים שהיו מקורבים לפרשה הזו, כל חוות-הדעת נשתלו מלמעלה. העיקר שאריאלי יישאר בחוץ.

שום דבר לא עזר. ברק זעם, אייזנקוט השתולל ואיים על לישכת הרמטכ"ל שלא יהיו פגישות בינו לבין ברק עד שעניין אריאלי יוסדר. כלום. אריאלי הלך הביתה והמתין שם. מדי שבוע-שבועיים היה מתקשר ללישכת הרמטכ"ל, מברר אם יזומן לראיון, נענה בשלילה וטורק את הטלפון. הוא שיגר מכתב התפטרות לברק ולמופז. העניין צץ מחדש, מופז נשבע שיסדיר אותו ולא הסדיר.

כל זה קרה בסוף דצמבר, תחילת ינואר 2001. צוות השלום הישראלי ישב מול הצוות הפלשתיני בטאבה, אריאלי שוכנע ברגע האחרון להצטרף, הגיע באי-רצון וחזר הביתה מיד לאחר פיזור המו"מ. מאז ועד סוף השנה - שנה תמימה, 12 חודשים מלאים – ישב בבית, במשכורת מלאה והמתין. כל חודש הרים טלפון ללישכת הרמטכ"ל, כל חודש קיבל תשובה דומה.
ראש מינהל הסגל סירב לשחרר אותו מצה"ל. רק בסוף 2001, כשראש מינהל הסגל התחלף, הסכימה אחת הקצינות הזוטרות לשחרר אותו במהירות, ד רך הטלפון. כך סיים אל"מ שאול אריאלי את דרכו הצבאית. קצין מוכשר, הגון, שעשה שגיאה קשה: אמר את מה שהוא באמת חושב לאורך כל הדרך. קצינים מהסוג הזה נתקעים בדרך.

אריאלי היה אמור לקבל תת-אלוף הרבה לפני שנתקע, שבור לב, בביתו. היה אמור, אבל לא קיבל. אחרי הבחירות באו אליו מאיר דגן ומשה קפלינסקי וניסו לגייס אותו לצוות המו"מ לשלום של אריאל שרון. אריאלי סיפר להם את הסיפור שלו. דגן הלך, בדק את הפרטים, חזר ואמר לאריאלי: אני מתבייש. זו בושה וחרפה מה שעשו לך.

ראש הממשלה ברק הזדעזע
בין הפרויקטים שהוכנו במינהלת השלום היתה גם 'מפת הרישות': תוכנית מפורטת, שהוכנה לאחר עבודה מעמיקה והיתה מיועדת להפעלה במקרה של התלקחות אלימה בין ישראל לפלשתינים בשטחים. ה'רישות', מלשון רשת, היה מיועד לאפשר לישראל לבודד את האלימות והאש בשטחים, לא להניח לה לפרוץ לכיוון ישראל ולהכיל את הסכסוך מבלי לדרדר את המצב.

התוכנית כללה מפות מפורטות, ובהן פירוט מדויק של כל הצירים שייחסמו, המעברים שייאטמו, ומולם - הצירים והמעברים שיישארו פתוחים. המטרה היתה לנתק את השטחים מישראל תוך ראייה מדינית של "היום שאחרי", בלי לשבור את הכלים. לבודד אזורים אלימים, בראייה מדינית רחבה, תוך פגיעה מינימלית באוכלוסיה הפלשתינית מחד, במתיישבים הישראלים מאידך ושמירה מקסימלית על הביטחון. התוכנית הוכנה תוך שילוב בין תפיסה ביטחונית לתפיסה מדינית וראייה קדימה, בשיתוף אגף התכנון של צה"ל. היא הוצגה בפניו של אפרים סנה, הובאה לאהוד ברק, אושרה ואופסנה.

כשפרץ הסכסוך, הורה ברק ליישם מיד את תוכנית הרישות, על-מנת להקטין ככל האפשר את החיכוך בין ישראל לפלשתינים, לבודד את אזורי האלימות ולא להסלים את המצב. בארבעת השבועות הראשונים הוא כלל לא הצליח לקבל דיווחי אמת מהשטח בעניין הזה. אף אחד לא ידע איזה צירים נחסמים, איפה הצבא מנתק כפרים ואיפה לא, מה קורה באמת. אחר-כך, כשהתפזר האבק, התברר כי צה"ל רישת בפראות, חסם מאות צירים שלא היה אמור לחסום, ניתק עשרות כפרים, הפך אזורים שלמים למובלעות. כל מפקד בשטח נטל לעצמו סמכויות לפרוץ אין סוף "דרכי מילוט" להתנחלויות ולחסום, עם בולדוזרים, את כל הדרכים שהובילו מהכפרים הפלשתיניים ואליהם.

התוכנית המקורית, שבהכנתה השתתף גם משה יעלון כסגן רמטכ"ל, לא יושמה מעולם. העקרון שכונה CIL ( ראשי תיבות: - CONFLICT INTENSITY LOW עימות נמוך עצימות ) הוזנח. במקום לפעול נקודתית, בהדרגה, תוך גביית מחיר מושכלת, לתת לפלשתינים להבין כי ישלמו על כל הסלמה באלימות, הצבא פעל לרוחב כל הגיזרה והלך על כל הקופה. כמעט כל הכפרים הפלשתיניים מצאו עצמם מנותקים לחלוטין מסביבתם. כמעט כל תושבי הסביבה הכפרית הפלשתינית הפכו לעצירים בביתם. הבולדוזרים של צה"ל חפרו את הכבישים והדרכים ללא הבחנה, עקרו מטעים ועצי זית, השאירו אחריהם אדמה חרוכה, תחושת ייאוש ורצון נקמה עז.

הקוד הישראלי, על-פי ו אין לראות באוכלוסיה הפלשתינית בכללותה אויב, אלא רק בגורמי הטרור בתוכה, נותץ לרסיסים. כשהתגלה מצב הדברים הזה לאנשיו של ברק, הם לקו בזעזוע קשה. את הנעשה לא ניתן היה להשיב.

באוקטובר 2000 הציגה מינהלת השלום לקבינט 'מפת דרכים': תוכנית מפורטת איך לצאת ממצב המלחמה כמה שיותר מהר, כמה שיותר בשלום. התוכנית הכילה את השלב הראשון - הייצוב, ואת השלב השני - העיצוב. שלב הייצוב כלל את הרגעת המצב הביטחוני, שיכוך האש, שמירה על הסכסוך בגבולותיו הסבירים בלי לשבור את הכלים. הפעלת תוכנית הרישות, שימוש מושכל בהטבות כלכליות, שימור תשתיות חיוניות של הפלשתינים, גיוס תמיכה בינלאומית. הייצוב אמור היה לפעול בשטח עד
"אירוע ההחלטה", ולהוביל אליו.

"אירוע ההחלטה" אמור היה לנקז את הצדדים לעתיד, לעיצוב חדש של המציאות. שלוש תוצאות אפשריות היו, על-פי הערכת מינהלת השלום, לאירוע הזה: היפרדות יזומה על-ידי ישראל )הוכנו מפות מפורטות לביצוע היפרדות כזו(, התערבות כופה בינלאומית, או מלחמה כוללת בין ישראל לפלשתינים )עם אופציה להתרחבות(.

התוכנית הזו מעולם לא יושמה בשטח. במקום לתמרן את המצב לאט, בשכל ובשקט לעבר "אירוע החלטה" שיהיה, בסבירות גבוהה, היפרדות יזומה על-ידי ישראל עד חידוש המו"מ בין הצדדים בעתיד, קרה דבר אחר לגמרי: המצב הסלים והחמיר במהירות מסחררת והפך, תוך זמן קצר, למלחמה בין הצדדים כשרף האלימות שועט מעלה בהדדיות ברוטלית: הפלשתינים עברו מנשק קל ובקבוקי תבערה למטעני נפץ, מרגמות, טילי קסאם, מטעני נפץ ענקיים והמוני מתאבדים. ישראל הפעילה נשק קל, אחר-כך כבד יותר, עברה לנגמ"שים, השתמשה במסוקים, הכניסה טנקים ובסופו של דבר הפעילה מטוסי 16F-.

שר המשפטים ביילין שתק
הכל קרה מהר, חזק ולא אלגנטי. הדרג המדיני איבד שליטה על המצב בשטח ונסחף אל תוך המהומה. כשקיבל אריאל שרון את המושכות היה כבר ברור שאין דרך חזרה. הפלשתינים, שהבינו את זה מאוחר מדי, החלו להשתמש במתאבדים רק אצל שרון. פיגוע ההתאבדות הראשון באינתיפאדת אל-אקצה היה תחת שלטונו. ערפאת, שלא יזם את האירועים אבל תימרן אותם, נשבע להוכיח ששרון לא יכול להביא ביטחון. תחילה החמאס והג'יהאד האיסלמי, אחר-כך ( בעיקר אחרי חיסולו של ראעד כרמי ) גם הפת"ח והתנזים. הארץ מלאה מתאבדים: גברים, נשים, בעתיד אולי גם טף.

בלילה שבין ה- 14 15 במאי 2000, ערב 'יום הנכבה' וטרם קמפ דיוויד, ישב יוסי ביילין במלון 'לרום' בירושלים. מולו ישבו מרואן ברגותי, פארס כדורה וממדוח נופל, שלושה מנהיגים בולטים של התנזים והפת"ח בגדה. "אם לא יושג הסכם עד ספטמבר", אמרו ברגותי וחבריו לביילין, "תפרוץ כאן אלימות נוראה. המצב דומה לסיר לחץ. עושים מאיתנו צחוק. אנחנו מייצגים את הרחוב, התנזים, האסירים
המשוחררים, הבטחנו לעם שלנו תוצאות ולא הבאנו כלום. החמאס מרים ראש. ערפאת הפך לראש עיריית עזה. ישראל קיבלה הכל - הכרה עולמית, כלכלה פורחת, שיגשוג, פתח לעולם הערבי. אנחנו קיבלנו ויזה לוושינגטון בשביל ערפאת, וזה הכל. אתם ממשיכים להפקיע ולהתנחל. רק הסכם, אפילו חלקי, יכול להציל את המצב".

בעיצומה של השיחה נקרא ביילין, אז שר המשפטים וחבר קבינט, אל הטלפון. על הקו היה ראש הממשלה אהוד ברק, שבישר לו על כוונתו להביא למחרת, לאישור הכנסת, החלטה להעביר שלוש שכונות פלשתיניות במזרח-ירושלים לידי הפלשתינים, כמחווה של רצון טוב ואמצעי לקירור השטח הלוהט. ביילין ביקש מברק אישור לדווח על כך לבני שיחו. ברק סירב. "זה רגיש מדי, יוסי".

ביילין חזר אל ברגותי, כדורה ונופל מעודד מעט. "אתה מוביל דברים מסוכנים", אמר לברגותי, "אתם יכולים לאבד שליטה על מה שקורה, הילדים שלכם יפגשו את הילדים שלי ברחובות, הרבה מאוד דם יישפך". ברגותי: "אין מה לעשות, ההוראות כבר ניתנו". ביילין: "אני חוזר משיחת טלפון חשובה, אתם עלולים לקלקל דברים טובים". ברגותי: "את הנעשה אין להשיב".

אחר-כך נסע אהוד ברק לקמפ דיוויד, כנגד כל הסיכויים. טרם צאתו, פגש את ראש אמ"ן עמוס מלכא, שאמר לו מפורשות: "אין לך שום סיכוי. מדוע אתה יוצא לקמפ דיוויד בלי מודיעין? בלי נצי ג של מערכת המודיעין של צה"ל?"

ברק: "בשביל מה אני צריך מודיעין? אני אשב שם מולו, אני אשמע אותו ישירות, אין לי צורך לדעת מה הוא אמר בעבר".

מלכא: "אין לך צורך לדעת מה הוא אמר, אבל למה שלא תדע למה הוא מתכוון, מה הוא חושב? אין לו שום כוונה לחתום איתך".

ברק: "אני לא מקבל את הגישה הזו, אני לא מקבל את דעתך".

מלכא: "ערפאת לא מתכונן להסדר. אין סימנים מעידים להבשלה כזו. הוא אדיש, לא מתייעץ, לא מתבודד, לא מרים טלפון לשליטי ערב, לא נסע למובארק, לא הלך לעבדאללה, לא מנסה לסחוט הטבות מהאמריקנים. הוא מגיע לשם כי אתה מושך את קלינטון באוזן וקלינטון מושך אותו באף".

ברק: "אני אשב איתו שם, עד שייצא עשן לבן".

בדרך, על כבש המטוס, עוד הספיק ברק לקבל חוות-דעת דומה שהוכנה במשרד החוץ. הוא קרא גם אותה, קיפל ותחב לתיק. בקמפ דיוויד לא יצא עשן לבן משום מקום. העשן השחור מיתמר עד עכשיו.

ברק חזר ארצה מובס. קלינטון הטיל את האשמה הישירה על ערפאת. החול בשעון החול אזל אט-אט. אזהרתו של מרואן ברגותי המשיכה להדהד. "ההוראות כבר ניתנו". עכשיו כולם חיפשו את התירוץ. ערפאת ידע שזה עומד לקרות, ולא עשה דבר. האינתיפאדה פרצה. לא התקוממות עממית, כמו לחימה כנופייתית מאורגנת ומתוזמרת היטב שצמחה מהשטח וביטאה את מאבקו של התנזים מול החמאס, על הרחוב והלב הפלשתיני. ערפאת זיהה את הגל השחור והגדול ובמקום להיקבר תחתיו, קפץ עליו. כדרכו, החליט לנצל את האנרגיה לטובתו ולרכב על הנמר.

הרמטכ"ל מופז הסכים
מוחמד דחלאן שמר, לאורך התקופה, על יחסים קרובים עם הצמרת הישראלית. את הרמטכ"ל שאול מופז נהג דחלאן לפגוש פעם-פעמיים בחודש. דחלאן מספר שהזהיר את מופז, מראש, על הפיצוץ המתקרב. אחרי היציאה מלבנון אמר, לדבריו, למופז: "בגלל ההשפלה שלכם בלבנון, אתם עוד תתנקמו בנו".

ערב עלייתו של שרון להר הבית היה דחלאן בצוות הפלשתיני שישב מול הצוות הישראלי, בראשותו של שלמה בן-עמי, במלון 'קרלטון ריץ' בוושינגטון. "אל תתנו לו לעלות לשם", ביקש דחלאן מבן-עמי. "יהיו הפגנות בירושלים, תעשו לי טובה ואל תירו באנשים. הכל רותח אצלנו". בן-עמי, לדברי דחלאן, ניסה לשכנע שעליית שרון להר הבית חשובה ואי-אפשר למנוע אותה. "אתם רק תרוויחו מזה", אמר.
דחלאן: "אתה עושה צחוק מעצמך ומאיתנו. שמע לי, תנסה לעצור את זה". דחלאן, בייאושו, פנה לדניס רוס. "אני לא בעסק הזה", אמר רוס, שזיהה את הבעייתיות הפוליטית.

האש פרצה. דחלאן משוכנע, עד היום, שההרוגים הפלשתינים על הר הבית, יום למחרת עלייתו של שרון, היו הגורם האמיתי לפרוץ המהומות. "מה קרה לכם פתאום, שכחתם להשתמש באלות, בגז מדמיע, אפילו בכדורי גומי? 33 שנה אתם מפזרים הפגנות. מה קרה פתאום? בשביל מה שמונה הרוגים ו-80 פצועים בחראם א-שריף?"

למחרת, מספר דחלאן, הוא דיבר עם מופז בטלפון. "שמע לי", אמר לו, "אל תעבירו את זה לעזה. נהרגו פלשתינים בירושלים, בוא נשאיר את זה שם. היום יהיו בעזה הפגנות, תעזבו אותנו להפגין. אל תירו".

מופז, לטענת דחלאן, הסכים. ביום שבת נהרגו בעזה 12 פלשתינים עד הצהריים. דחלאן הרים טלפון למופז בסביבות אחת אחר הצהריים. "טוב, עכשיו תפסיקו", אמר. "אני נשבע לך שנעשה הכל שלא יהיה ירי מהצד שלנו". מופז הסביר שאין לו אפשרות להפסיק עד ארבע אחר-הצהריים. "מעניין כמה ייהרגו עד ארבע", אמר לו דחלאן. זו היתה שיחתם האחרונה.

לשאול מופז, אגב, גירסה שונה. הוא מאשר את דבר קיום השיחה, אך בקונטקסט אחר לגמרי: "זה נראה רע מאוד", אמר מופז לדחלאן, "זה הרבה יותר גרוע מאירועי המנהרה. חייבים לעצור את זה". דחלאן, לדברי מופז, שאל איך זה יכול להיות שלפלשתינים הרוגים רבים כל-כך ולישראל אין אבידות. מופז השיב: "עזוב, בוא ניפגש, נלך להפסקת אש". דחלאן: "אני בדרך לערפאת עכשיו". וככה זה נגמר.

אלוף-משנה אפרים עקף
יום אחד, קצת לפני יציאתם של ברק וערפאת לקמפ דיוויד, נערך במינהלת השלום דיון רב-משתתפים סביב השאלה "מה ערפאת רוצה". שאלה נצחית, קשה, מערכת המודיעין האדירה של צה"ל סובבת סביבה כבר שנות דור. כל אחד מהמשתתפים בדיון, והיו רבים כאלה, הירצה את חוות-דעתו המלומדת, מוכחת ומאובזרת בעניין כוונותיו של ערפאת. לפתע, בשקט, מהפינה, נשמע קולו של איש השב"כ ישראל חסון: "אני חושב, בצניעות, שיש לי יותר שעות ערפאת מאשר לכל הנוכחים כאן גם יחד, ומעניין שמעולם לא העזתי להעלות על דל שפתי שאני יודע מה האיש הזה רוצה".

במאמר מוסגר: האם מישהו יודע, מתישהו, מה אריאל שרון רוצה? מה אהוד ברק רצה? מה מתכנן שמעון פרס? מה רצה רבין? אם נשאל, למשל, את יוסי גנוסר, שעבד עם רבים מראשי הממשלה בישראל, מה הם באמת רצו, יתברר שגם לו אין מושג ירוק. מנהיג פוליטי אף פעם לא מסגיר את רצונותיו, ולפעמים גם לא יודע אותם מראש. ספק אם רבין תיכנן ללכת לאוסלו, אבל הוא תומרן לשם. יכול להיות שאפשר היה גם לתמרן את ערפאת, במקום לייצר כל הזמן ספקולציות על "מה הוא רוצה".

תארו לעצמכם שלפלשתינים ( חס ושלום ) היה אמ"ן משלהם. והי ה להם גם "חומר". והם היו מריצים אותו, בהולים, מדי פעם לוושינגטון. כמו, למשל, שיחת שרון-זמביש ( על המאחזים החדשים ). או שיחת עוזי לנדאו עם מיכאל קליינר. או שיחות בין מתנחלים. או פרוטוקול של מפגש בין אביגדור ליברמן לאלוף פיקוד המרכז. איזה מטעמים אפשר היה לייצר מהחומר הזה.
לא בטוח שערפאת עצמו יודע מה הוא רוצה. מה שבטוח: במערכת הביטחון הישראלית, בעיקר באמ"ן, משוכנעים שהם יודעים מה הוא רוצה. עשרות שנים של נבירה ב"חומר" קיבעו תפיסת עולם מבוצרת, אטימה ומנומקת בעניין הזה. "כתוב בחומר", הם אומרים כל הזמן.

נכון, לא כולם חושבים ככה. פה ושם יש חריגים. אלה, בדרך-כלל, מושתקים ונדחקים הצידה. כך, למשל, אל"מ אפרים, קצין איסוף מבריק באמ"ן, שסופח למינהלת השלום ומונה להיות קמ"ן המינהלת. עד מהרה הובאש ריחו של הקצין באמ"ן. הערכותיו ומגעיו מול המינהלת היו לצנינים בעיני הבוסים שלו. הוא החל לגלות ניואנסים חדשים ב"חומר", לזהות תנועות אחרות, לאתר ניצנים לא מוכרים.

באמ"ן שנאו כל רגע. אסרו עליו להקים תא מודיעין פעיל במינהלת ומנעו בכך, בעצם, חומר מודיעיני טרי מאנשי צוות השלום של ראש הממשלה. עימו ת קשה פרץ בין האל"מ לממונים עליו באמ"ן, עד שבשלב מסוים חדל לחוות את דעתו והיה מוסר אותה בפורומים סגורים לאנשי המינהלת, כדי לעקוף את המערכת.

בכירים בצוות השלום נדהמו כשהתברר להם במקרה ( אחד מהם פגש קצין איסוף זוטר של אמ"ן במסיבה( שבקשותיהם לחומרים מסוימים ) כמו, למשל, קואליציות ותככים פנימיים בתוך ההנהגה הפלשתינית(, לא יורדות לרמת השטח. רצפות חדרי האיסוף באמ"ן מלאו טיוטות של חומרים שלא התאימו לתפיסה הכללית.

אם, נניח, נצפה מוחמד דחלאן מסתובב במחנות הפליטים ומטיף ליושביהם נגד זכות השיבה, שואל אותם אם הם ממש רוצים להתגייס למשמר הגבול הישראלי ומשכנע אותם לוותר על החלום, הסיפור לא זרם הלאה אלא נגנז.

אין במערכת המודיעין והתכנון של צה"ל 2002 "דעה אחרת" רצינית. עמי אילון היה האחרון שדיבר נגד הזרם. אחריו המבול. כשנתניהו הצליח לנצל רפיון רגעי במערכת ולהקים את המועצה לביטחון לאומי - עשה הצבא הכל על-מנת לייבש אותה. המועצה הפכה לחבורה של אנשים סימפטיים שעסקו בדינמיקה קבוצתית. החשיבה והתכנון נותרו צבאיים לגמרי. כך גם הביצוע. לראש ממשלה בישראל, או לשר ביטחון, אין מערכת בקרה ואכיפה ש ל החלטותיו וביצוען בשטח. הכל תלוי ברצונם הטוב של האנשים, בהפנמתם את המסר והמדיניות. הממשלה משולה לשריר מדולדל ורפוי, האמור להפעיל גוף אדיר ורב עוצמה. או, במילים אחרות: הזנב מכשכש בכלב.

צריך להדגיש: אין כאן מרד מפורש, אין כאן פוטש צבאי מוגדר. אין כאן כוונה רעה. יש כאן חבורה של אנשים טובים, אולי אפילו מצוינים. כל אחד מהם מאמין שהוא עושה הכל למען ביטחון המדינה ועתידה. שאול מופז היה רמטכ"ל חרוץ, יעיל, לוחם אמיץ. מישהו מאלופיו הגדיר אותו, עם פרוץ האינתיפאדה, כ"החייל הראשון בתעלה, עם הסכין בין השיניים, המקלעון על הגב והרצח בעיניים".

האידיאולוג האמיתי מאחורי התפיסה הכללית הנוכחית של צה"ל, הוא מי שהיה סגנו של מופז, היום הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון. הוא גדל על ברכי קריאת ה"חומר" הצה"לי, הוא המציא את התפיסה הנוכחית. יכול להיות שהוא צודק. אין ויכוח על אופיו הבעייתי של ערפאת, על רצחנותו, על טיפשותם של הפלשתינים, שעשו את כל השגיאות האפשריות והחמיצו את כל ההזדמנויות להגיע להפסקת אש מאז פרוץ העימות הנוכחי.

יש ויכוח על תיפקו המערכת שלנו. על השאלה האם אפשר היה לעשות את זה אחרת. מה פירוש ניצחון. למה אנחנו צריכים לשאוף. האם הדרג הצבאי מיישם בשטח את החלטותיו של הדרג המדיני. מי קובע את המדיניות של מדינת ישראל. האם יש הפרדת רשויות אמיתית. הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת, האם הן באמת מנהלות את המדינה? האם יש לישראל גם רשות חושבת?

* * *

האינתיפאדה תפסה את צה"ל דרוך, מוכן, זקוק לניצחון מהיר, בכל מחיר, שואף לשיקום הרתעתו האבודה, לפיצוי על תיסכול היציאה מלבנון, הסכמי אוסלו, הסכמי הביניים השונים, המגעים, ההשפלות. קצינים כמו יום-טוב סמיה, שפתחו שולחנות עם הפלשתינים, יצאו איתם לסיורים משותפים וסייעו להם, חשו נבגדים וחמתם בערה. במצב הדברים הזה, התגובה היתה מהירה ודרמטית.

גם אהוד ברק חשב, בהתחלה, שניתן להכריע את העימות באמצעים צבאיים. גם הוא רצה להפיק את לקח האינתיפאדה הראשונה ( יש בצה"ל רבים הסבורים כי אם היה הצבא מגיב אז בעוצמה מלכתחילה, היא לא היתה מתפתחת ). הוא מנע מהאמריקנים, במשך חודשיים, להניח על השולחן את תוכנית קלינטון )שהונחה באיחור רב, רק בדצמבר(. כשהבין את הטעות, היה כבר מאוחר מדי.

עכשיו הגיע תורו של אריאל שרון. מנוסה, ויק, בקיא בחו מר ופיקח מאוד, הפיק שרון את לקחי קודמיו. הוא ראש הממשלה הראשון זה זמן, ששולט בשטח, מתמרן את הצבא ואוכף על מערכת הביטחון את רצונו. שרון עושה את זה באופן פשוט: יורד אל דרגי הביניים, יושב עם מח"טים, פועל מעל ראשו של שר הביטחון. במהלך מתוחכם הוא שתל בפיקוד המרכז את מזכירו הצבאי. לשניים יש ערוץ עבודה חשאי ישיר. עכשיו גם ראש המוסד מזוהה עימו. עם הרמטכ"ל יש לו מערכת יחסים קרובה. שרון
מחזיק אותם קצר, הוא כנראה יודע למה.