שקט שקט שקט, המדינה דולקת

                                                                סוף   2002   

כבר מזמן לא הייתה כאן מערכת בחירות כל כך רגועה, מי פילל מי ציפה. לו היו כאן תיירים, גם הם היו מתפעלים מקור רוחם של הישראלים. שקט שלפני הסערה? לא כי, שקט בתוך הסערה, סערה שמרוב שהיא מתארכת היא מסתאבת עד שנעשית אקלים רע. מתרגלים.

ואכן, מלבד אלפי המועמדים החדשים לכנסת, הרי לא בכל יום מוצעות בלשכת התעסוקה 120 משרות עם דרישות כל כך נמוכות ותנאים כל כך טובים, מלבדם אף אחד לא  באמת מתרגש כאן. מה לשלווה זו עושה?  

בכל אשמה ההסכמה הלאומית הרחבה שאנו עומדים בפני בחירות בלתי חשובות בעליל, מה שהיה הוא שיהיה. רק הבחירות שאחריהן ייקבעו משהו; את גורלנו, למשל. עלי להצטרף להסכמה זו, ככפוי שד.

השתגעתם כולכם... אחרי שנתיים וחצי של אינתיפאדה?! כן. רק שנתיים וחצי. מסתבר שלשכבות החלשות, הקורבנות העיקריים של ה"מצב", עדיין לא מספיק רע. אמנם הגמלאים, החולים, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, הנכים, החרדים, הדלים הם המשלמים העיקריים על הכיבוש: באבטלה, בתת-תזונה, בהתפוצצות באוטובוסים. (את המתנחלים ואת החיילים אסור להביא במניין הקורבנות - מה שקורה להם הוא על אחריותם בלבד). אבל החשבון לא גבוה דיו על מנת לכפות עליהם לומר: עד כאן. ההיפך הוא הנכון: נחושה החלטתם של החלכאים והנדכאים לבחור במי שהמיט עליהן את אומללותם בקומה זקופה. יש בני אדם שרק הזוועה תשכנע אותם.

How Much is Too Much? הנה הטור שלי בטוטו מהפך: 1000 הרוגי טרור (כרגיל, בעיקר עניים), 15% אבטלה, 0 תיירים, 1,000,000 ילדים מתחת לקו העוני. עוד שנה יאמאנייק.